מסכת עירובין, פרק א, שיעור 7

הגמרא דנה עתה במבוי הפתוח רק מצידו האחד לרשות הרבים, וצידו השני נפרץ לחצר, אך אותה חצר נפרצה מצדה השני לרשות הרבים, מה דין המבוי ומה דין החצר: אָמַר רַב, מָבוֹי שאינו מפולש, אלא קצהו האחד פתוח לרשות הרבים, וקצהו השני היה סתום בכותל חצר, שֶׁנִּפְרַץ בִּמְלוֹאוֹ לֶחָצֵר – שכל רוחב הכותל שבקצה המבוי נפרץ לתוך החצר העומדת שם, וּבנוסף לכך נִפְרְצָה החָצֵר כְּנֶגְדּוֹ – בצידה השני, מול הפירצה של המבוי, לִרְשׁוּת הָרַבִּים, ונמצא עתה שהעומד במבוי רואה כנגדו את רשות הרבים, ללא מחיצה המפסיקה ביניהם. החָצֵר מוּתֶּרֶת בטלטול, וּמָבוֹי אָסוּר, כדין מבוי המפולש משני צדדיו לרשות הרבים. ומבארת הגמרא, החָצֵר מוּתֶּרֶת בטלטול, כיון שעדיין נשתיירו חלק מכתלי החצר משני צידי המבוי [שהרי הפירצה של המבוי לחצר היא צרה, כרוחב המבוי, וכנגד אותה פירצה נפרצה החצר בצידה השני, אך עדיין אורך כותלי החצר יתירים על פירצה זו, והרי חצר הפתוחה לרשות הרבים ניתרת אם יש לה פס ברוחב ארבעה טפחים מצד אחד או שני פסים ברוחב כל שהוא משני הצדדים], ואַף עַל גַּב דְּבַּקְעֵי בָּהּ רַבִּים – הגם שבני רשות הרבים נכנסים לתוכה ועוברים דרכה לאותו מבוי, מכל מקום היא מותרת, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, חָצֵר שֶׁרַבִּים נִכְנָסִין בְּזוֹ וְיוֹצְאִין בְּזוֹ, מכל מקום דינה כרְשׁוּת הַיָּחִיד לְענין רשויות שַׁבָּת, וְדינה כרְשׁוּת הָרַבִּים לְענין ספק טֻּמְאָה שיש בה, שספיקו טהור. וְאילו המָבוֹי אָסוּר, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ – שהרי הוא מָבוֹי הַמְּפֻלָּשׁ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שהוא נחשב כפרוץ במילואו משני ראשיו.

אִיתְּמַר – נשנתה מימרא זו בבית המדרש, מָבוֹי הֶעָשׂוּי כְּ'נָדָל', ומבאר הרי"ף תחילה מה היא צורתו, פֵּירוּשׁ, 'נָדָל' הוא שֶׁרֶץ שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַגְלַיִם הַרְבֵּה לְכָאן וּלְכָאן, כִּדְתַנְיָא בברייתא (חולין סו:) בביאור הפסוק 'כָּל מַרְבֶּה רַגְלַיִם' (ויקרא יא, מב) אמרה הגמרא זֶה נָדָל, וְכֵן זֶה הַמָּבוֹי, מלבד שהוא עצמו פתוח משני צדדיו לרשות הרבים, יֵשׁ לוֹ גם שְׁבִילִים הַרְבֵּה, של מבואות קטנים הפונים לְכָאן וּלְכָאן, וְהֵן מְפוּלָשִׁין – והשבילים הללו פתוחים לרשות הרבים, כיצד מתקנים אותו. אָמַר אַבַּיֵּי, עוֹשֶׂה צוּרַת פֶּתַח לַפתח של המבוי הגָּדוֹל, באחד משני ראשיו ככל מבוי הפתוח משני צדדיו לרשות הרבים [ובראשו השני עושה לחי או קורה, כפי ששנינו לעיל], וְאִינָךְ כּוּלְּהוּ – וכל שאר המבואות הקטנים דינם כמבואות שאינם מפולשים, ומִשְׁתְּרוּ – והרי הם ניתרים בְּלֶחִי וְקוֹרָה שעושה בפתחיהם, ואינו צריך לעשות להם 'צורת הפתח'.

אָמַר לֵיהּ רָבָא – שאל רבא את אביי, כְּמַאן – כדעת מי פסקת כן, הרי זה כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר לגבי מבוי עקום, שתּוֹרָתוֹ כְּסָתוּם, ואין צריך צורת הפתח לפתחיו, ואף כאן לגבי אותם מבואות קטנים, אף שהם פתוחים מצד אחד למבוי המפולש ומצד שני לרשות הרבים, מכל מקום הם נידונים כמבוי שאינו מפולש, וְהקשה עליו רבא, הָא הַהוּא מָבוֹי עָקֹם דַּהֲוָה בִּנְהַרְדְעָא – הרי היה מעשה באותו מבוי עקום שהיה בעיר נהרדעא, וְחָשׁוּ לֵיהּ לִּדְרַב – וחששו בו לשיטת רב, הסובר שמבוי עקום נידון כמפולש, שאינו ניתר בלחי משני צידיו, ואף כאן יש להצריך צורת הפתח בכל אחד מפתחי המבואות הקטנים. אֶלָּא אָמַר רָבָא, במבוי זה העשוי כנדל, עוֹשֶׂה צוּרַת פֶּתַח לְּכוּלְּהוּ – לכל המבואות הקטנים, מֵחַד גִּיסָא – מצידם האחד, וְאִידָךְ גִּיסָא תִּשְׁתְּרֵי – והצד השני ניתר בְּלֶחִי אוֹ קוֹרָה, וכמו כל מבוי מפולש.

מסיק הרי"ף את ההלכה: מֵהָא שַּׁמְעִינָן דְּהִלְכְתָא כְּרַב – ממימרא זו יש ללמוד שהלכה כרב במחלוקת הראשונה, לגבי אופן התרת מבוי מפולש, דְּאָמַר בה רב שהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, שעושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן, דְּהָא רָבָא כְּרַב סְבִירָא לֵיהּ – שהרי בדברי רבא כאן מבואר שהוא סובר כרב, שהרי אמר שעושה צורת הפתח מכאן ולחי או קורה מכאן, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, (ב"מ כב:) דְּכָל מקום שנחלקו בו אַבַּיֵּי וְרָבָא, הֲלָכָא כְּרָבָא, בַּר – חוץ מִששה מקומות, שסימנם הוא יע"ל קג"ם [והם: יאוש שלא מדעת, עד זומם למפרע הוא נפסל, לחי העומד מאליו, קדושין שלא נמסרו לביאה, גילוי דעת בגט, מומר אוכל נבילות להכעיס].