מסכת עירובין, פרק ג, משנה ד

משנה ד: נִתְגַּלְגַּל חוּץ לַתְּחוּם, וְנָפַל עָלָיו גַּל, אוֹ נִשְׂרַף, אוֹ תְרוּמָה וְנִטְמֵאת, מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵרוּב. מִשֶׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. אִם סָפֵק, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סְפֵק עֵרוּב, כָּשֵׁר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטֻלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים עַל סְפֵק עֵרוּב שֶׁכָּשֵׁר:

נִתְגַּלְגֵּל העירוב חוּץ לַתְּחוּם, ואינו יכול ליטלו משם בשבת, וְכן אם נָפַל עָלָיו גַּל אבנים ועפר, ואינו יכול להוציאו שם בלא שיחפור במעדר, שזהו איסור תורה, אוֹ נִשְׂרַף, או שהיתה זו תְּרוּמָה, וְנִטְמֵאת, ואסורה באכילה אף לכהן, אם אירע אחד מכל אלו מִבְּעוֹד יוֹם, אֵינוֹ עֵירוּב. אך אם אירע כן מִשֶּׁחָשְׁכָה, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שקביעות העירוב היא בבין השמשות, ובאותו זמן היה העירוב קיים וראוי לאכילה. אִם יש סָפֵק מתי אירע כן, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרִים, הֲרֵי זֶה חַמָּר גַּמָּל – ספק אם קנה שביתה במקום עירובו, ספק קנה שביתה בביתו, ויש לו להחמיר מספק כשניהם, ולכן, אם הניח עירובו בסוף אלפיים אמה ממערב ביתו, לא ילך לצד מזרח, שמא חל עירובו ואינו רשאי להתרחק ממנו יותר מאלפיים אמה. וגם מעירובו והלאה למערב אינו רשאי להלך, שמא שביתתו בביתו, ואינו רשאי להתרחק מביתו יותר מאלפיים אמה, ואין אותו אדם יכול להלך אלא את אותם אלפיים אמה שמביתו ועד לעירוב, שבהם ממה נפשך מותר לו ללכת, בין אם שביתתו בביתו ובין אם שביתתו במקום הנחת העירוב. והרי הוא משול לאדם המוליך חמור וגמל, שהמוליך חמור הולך אחריו להנהיגו, והמוליך גמל הולך לפניו ומושכו, ואם הפך האדם את הסדר ונתן את החמור מאחוריו ואת הגמל מלפניו, אינו יכול לזוז ממקומו. רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, סָפֵק עֵירוּב, כָּשֵׁר, כיון שאנו תולים שהיה העירוב קיים וראוי בזמן בין השמשות, ודנים אותו כאילו שביתתו בודאות במקום הנחת העירוב. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, אַבְטֻלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם [-בשם] חֲמִשָׁה זְקֵנִים, עַל סָּפֵק עֵירוּב, שֶׁכָּשֵׁר.