מסכת עירובין, פרק ג, שיעור 38

משנה

המשנה מביאה נידון נוסף השייך למחלוקת שהובאה במשנה הקודמת בענין שני ימים טובים של ראש השנה, האם הם קדושה אחת או שתי קדושות: רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס אוֹמֵר, שליח ציבור הָעוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּיוֹם טוֹב ראשון שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אוֹמֵר 'הַחֲלִיצֵנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת יוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה אִם הַיּוֹם אִם לְמָּחָר', וּלְמָחָר, ביום טוב שני של ראש השנה, הוּא אוֹמֵר 'החליצנו ה' אלקינו את יום ראש החדש הזה, אִם הַיּוֹם אִם אֶמֶשׁ', כיון שהדבר ספק, ואם יאמר סתם 'ביום ראש חדש הזה' הרי הוא כדובר שקר בתפילתו. וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים, אלא אמרו שאין לעשות כן, מחשש שעמי הארץ שישמעו נוסח זה יבואו לזלזל ביום טוב, מחמת שיהא בעיניהם כספק חול.

גמרא

אָמַר (רבא) [רַבָּה], כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב (כהנא) [הוּנָא] – כאשר היינו לומדים בבית מדרשו של רב הונא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה שם, מַהוּ – מה הדין, האם יש צורך לְהַזְכִּיר אזכרה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וצדדי הספק, האם כֵּיוָן דַּחֲלוּקִין בְּמוּסָפִין – כיון שביום זה, א' בתשרי, יש מוסף מיוחד לראש חדש ומוסף מיוחד לראש השנה, שנאמר לאחר פרשת קרבנות ראש השנה (במדבר כט ו) 'מִלְּבַד עֹלַת הַחֹדֶשׁ וּמִנְחָתָהּ', הרי שמקריבים בראש השנה גם קרבנות ראש חדש, אָמְרִינַן – יש להזכיר את שניהם, אוֹ דִּילְמָא – או שמא אין צורך להזכיר את שניהם, כיון שלשון 'זִכָּרוֹן' אֶחָד שאומרים בתפילה, עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן – נחשב כהזכרת ראש חדש והזכרת ראש השנה, כיון שהכל יודעים שראש השנה הוא גם ראש חדש, וכיון שנאמר בתורה על יום זה 'זִכְרוֹן תְּרוּעָה' (שמות כג כד) יש ללמוד שמזכירים רק את ראש השנה.

וּמַסְקָנָא – והסיקה הגמרא, מַאי הָוֵי עֲלַהּ – מה נפשט לבסוף בספק זה, רַב חִסְדָּא אָמַר, זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן, ואין צורך להזכיר בפירוש את ראש חדש, וְכֵן אָמַר רָבָא, זִכָּרוֹן אֶחָד עוֹלֶה לְכָאן וּלְכָאן.

מביאה הגמרא ספק נוסף בענין דומה: וְעוד אָמַר (רבא) [רַבָּה], כִּי הֲוֵינָן בֵּי רַב (כהנא) [הוּנָא] אִיבַּעְיָא לָן – כשלמדנו בבית מדרשו של רב הונא, הסתפקנו בשאלה זו, מַהוּ לוֹמַר 'זְמַן' – האם יש לברך ברכת 'שהחיינו' בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, כשם שמברכים בכל יום טוב. וצדדי הספק הם כך, האם כֵּיוָן דְּמִזְמָן לִזְמַן קָא אָתוּ – כיון שהם באים פעם בשנה, אַמְרִינַן – יש לברך עליהם ברכה זו. אוֹ דִּילְמָא – או שמא כֵּיוָן דְּלָא אִיקְּרוּ – מאחר ואינם מכונים בתורה בשם 'רְגָלִים', לָא אַמְרִינַן – אין מברכים עליהם שהחיינו. לֹא הֲוָה בְּיָדֵיהּ – לא ידע רב הונא תשובה לספק זה. כִּי אֲתָאי לְבֵי רַב יְהוּדָה – כאשר באתי לבית מדרשו של רב יהודה, אָמַר – השיב לי רב יהודה על ספק זה, אַנַן – אנו, אַקָּרָא חַדְתָּא נַּמִּי אַמְרִינַן זְמַן – אפילו על דלעת חדשה של שנה זו אנו מברכים שהחיינו, כיון שכל דבר הבא משנה לשנה מברכים עליו שהחיינו, וכל שכן שיש לברך על ראש השנה ויום הכפורים. אָמַר לֵיהּ רבה לרב יהודה, 'רְשׁוּת' לֹא קָא מִיבַּעְיָא לָן – לא הסתפקנו האם מותר לברך שהחיינו על ימים אלו, שבודאי הדבר מותר, וכשם שמברכים על פרי חדש, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לָן 'חוֹבָה' מַאי – והספק שלנו היה האם יש חיוב על האדם לברך שהחיינו בימים אלו, כפי שחייב לברך בשלש רגלים.

וְאַסִּיקְנָא – ומסקנת הגמרא, וְהִלְכְתָא – כך היא ההלכה, אוֹמֵר זְמַן – צריך האדם לברך ברכת שהחיינו בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מוסיפה הגמרא: וְהִלְכְתָא, אוֹמֵר זְמַן – מברך האדם שהחיינו בכניסת ראש השנה ויום הכפורים אֲפִילּוּ כשנמצא בַּשּׁוּק, וְלֹא בָּעִינָן לֵיהּ כּוֹס – ואין צורך לאומרו על כוס של יין, בקידוש, אלא אומרו עם כניסת יום טוב.

סְלִיקוּ לְהוֹ בַּכֹּל מְעָרְבִין