מסכת עירובין, פרק ד, משנה ט

משנה ט: וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, לֹא אָמְרוּ מְעָרְבִין בַּפַּת אֶלָּא לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁלֹּא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו:

כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אדם שאמר 'שביתתי במקומי' זכה לו מקומו, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח. משנתנו מבארת אימתי נאמר דין זה: וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרו,ּ הֶעָנִי מְעָרֵב בְּרַגְלָיו – דין זה, שיכול אדם לערב במקום בו הוא נמצא, אפילו בלא להניח שם דבר מאכל, אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא עָנִי – דין זה הוא דוקא באדם עני, כלומר, באדם המהלך בדרך ואין לו עתה פת, והרי הוא כעני, אבל ב'עשיר', והיינו אדם שיצא מביתו כדי לערב, והיה יכול להביא עמו פת ולא הביא, אינו קונה שביתה במקומו, כיון שסובר רבי מאיר שעיקר עירוב הוא בפת, ולא ברגליו (כיון שאין ניכר בהליכה זו שכוונתו לקנות שם שביתה), ורק במהלך בדרך הקילו שיקנה שביתה ברגליו, ולא באדם שהיה יכול להביא פת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר יכולים לערב ברגליהם, כיון שסובר רבי יהודה שעיקר עירוב הוא על ידי הליכה ברגל, שניכר שטורח והולך לאותו מקום כדי לקנות שם שביתה, ולֹא אָמְרוּ חכמים שמְעָרְבִין בְּפַת, אֶלָּא כדי לְהָקֵל עַל הֶעָשִׁיר, שֶׁיכול לשלוח שליח עבורו שיניח לו את הפת במקום שהוא רוצה לשבות בו, ולֹא יֵצֵא וִיעָרֵב בְּרַגְלָיו, אך עיקר עירוב הוא ברגל, ומועיל אף לעשיר.