מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 44

משנה

כפי שהתבאר לעיל, היוצא מחוץ לתחום בשבת, אין לו אלא ארבע אמות. משנתנו עוסקת בדינו של היוצא בהיתר מחוץ לתחום: מִי שֶׁיָצָא בשבת חוץ לתחום בִּרְשוּת – בהיתר, כגון לצורך פיקוח נפש, וְאחרי שיצא אָמְרוּ לוֹ שכְּבָר נַעַשָׁה המַעַשֶׁה שלשמו הלך, ואין צורך בהליכתו, יֵש לוֹ – מותר לו להלך ממקום עמידתו באותה שעה אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ. מוסיפה המשנה ואומרת, וְאִם הָיָה בְּתוֹך הַתְּחוּם שֶׁלוֹ כְּאִילוּ לֹא יָצָא, שֶׁכָּל הַיוֹצְאִין לְהַצִּיל חוֹזְרִין לִמְקוֹמָן, ובגמרא יבואר דין זה.

גמרא

הגמרא מבארת עתה את סיום המשנה, שאם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. מבררת הגמרא, מַאי קָאָמַר – מה כוונת התנא בדין זה. מבארת הגמרא, אָמַר רַבָּה, הָכִי קָאָמַר – כך כוונת התנא, אִם בשעה שאמרו לו שכבר נעשה מעשה הָיָה אותו אדם בְּתוֹך הַתְּחוּם שֶׁלוֹ – בתוך אלפיים אמה מעירו, כְּאִילוּ לֹא יָצָא מִבֵּיתוֹ דָמִי – הוא נחשב כמי שלא יצא מביתו, והרי הוא כשאר אנשי העיר, שרשאים להלך בכל העיר ואלפיים אמה נוספות לכל רוח.

תמהה הגמרא, פְּשִׁיטָא – והרי דין זה פשוט הוא, כיון שלא יצא מתחום שבת, ודאי דינו ככל אנשי העיר. מתרצת הגמרא, מַהוּ דְתֵימָא – היית יכול לסבור ולומר, הוֹאִיל וְעָקַר, עָקַר – כיון שכבר עקר עצמו בהיתר ללכת לצורך פיקוח נפש, ותיקנו חכמים שבמקום שהגיע אליו יש לו אלפיים אמה, אם כן אף עתה שנשאר בתחום העיר יהא רשאי להלך אלפיים אמה נוספות לכל צד, אף שבכך יצא מחוץ לתחום העיר. קָא מַשְׁמַע לָן – לכך הוצרכה המשנה להשמיענו שאין הדבר כן, ולא תיקנו לו חכמים אלפיים אמה נוספות אלא כשיצא מחוץ לתחום, אבל כאשר לא יצא נשאר דינו ככל אנשי העיר.

מביאה הגמרא ביאור נוסף למשנתנו: רַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא אָמַר, הָכֵי קָאָמַר – כך היא כוונת התנא במשנה, באמת מדובר כשכבר יצא חוץ לתחום, ואִם הַתְּחוּמִין שֶׁקָבְעוּ לוֹ חַכָמִים – אותם אלפיים אמה שנתנו לו חכמים, מוּבְלָעִין בְּתוֹך הַתְּחוּם שֶׁלוֹ, כלומר, שאם יהלך אלפיים אמה מאותו מקום יכנס לתוך תחום אלפיים אמה של העיר ששבת בה [והיינו שהמרחק בינו לבין העיר פחות מארבעת אלפים אמה], כְּאִילוּ לֹא יָצָא מִתּוֹך הַתְּחוּם דָמֵי, ורשאי להלך בכל העיר ואלפיים אמה נוספות לכל רוח.

מבארת הגמרא, וּבְהָא קָמִפְלְגֵי – ובדבר זה נחלקו רבה ורב שימי בר חייא, מַר סָבַר – רבה סובר שהַבְלָעַת תְּחוּמִין לָאו מִילְתָא הִיא – תחומי שבת המובלעים זה בזה אינם נחשבים לתחום אחד, ולכן אף שאלפיים אמה שנתנו לו חכמים מסתיימים בתוך אלפיים אמה של העיר, אינו רשאי להלך יותר מאלפיים אמה ממקומו. וּמַר סָבַר – ואילו רב שימי בר חייא סובר שהַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְתָא הִיא – כיון ש'תחום שבת' שנתנו לו חכמים נכנס לתוך 'תחום שבת' של העיר, חוזר דינו להיות כאנשי העיר, אף שנמצא שמהלך קרוב לארבעת אלפים אמה עד לעיר. וְאַף עַל גַב דְלֹא שָׁבַת בְּאַוִיר מְחִיצוֹת – ורב שימי סובר כן אף באופן שלא שהה בכניסת השבת בתוך מקום המוקף מחיצות [אבל אם שהה במקום המוקף מחיצות, כגון שהיה במערה שאורכה ארבעת אלפים אמה, ויש לה שתי פתחים, במזרח ובמערב, הרי רשאי להלך מכל פתח אלפיים אמה, ואם היה אורך גגה גם כן ארבעת אלפים אמה, לא היה רשאי להלך אלא אלפיים אמה מכל פתח. אבל אם אורך גגה פחות מארבעת אלפים אמה, נמצא שאלפיים אמה שמהפתח המזרחי מובלעות בתוך אלפיים אמה של הפתח המערבי, ומחמת כן רשאי להלך את כל אורך גגה, אף שזהו מרחק של כארבעת אלפים אמה ואינו מוקף במחיצות. ובאופן זה, כיון ששהה בכניסת השבת במערה, שזהו מקום המוקף מחיצות, ושני התחומים באים מכחו של מקום אחד, והיינו מכח שביתתו במערה, לדברי הכל יש הבלעת תחומין, ורשאי להלך בכל אורך הגג].

וְאוֹתְבֵיהּ אַבַּיֵי לְרַבָּה – והקשה אביי לרבה, הסובר שאין 'הבלעת תחומין' מתירה להלך יותר מאלפיים אמה, מֵהָא דִתְנָן – ממה ששנינו במשנה להלן, 'מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת, לא יכנס, רַבִּי אֶלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם – אם יצא רק שתי אמות, ועודנו עומד באמה השניה, יִכָּנֵס – רשאי לחזור ולהכנס לתוך התחום. אבל אם יצא שָׁלֹש אמות, לֹא יִכָּנֵס'. מַאי לָאו – האם אין הטעם לדין זה, כיון שרַבִּי אֶלִיעֶזֶר לְטַעְמֵיהּ – לשיטתו במקום אחר, דְאָמַר, לגבי היוצא בשבת מחוץ לתחום, שנתנו לו חכמים רשות להלך ארבע אמות, 'הוּא בְּאֶמְצָעָן', כלומר, האדם נחשב כעומד באמצע אותם ארבע אמות, ורשאי להלך שתי אמות לכל צד [ולא ארבע אמות לכל צד], וּממילא כשיצא האדם חוץ לתחום בשיעור שתי אמות בלבד, ועודנו עומד באמה השניה, נמצא שאותם אַרְבַּע אַמּוֹת דִיְהָבוּ לֵיהּ רַבָּנָן [-שנתנו לו חכמים] כְּמָאן דְמִבְלְעָן בְּתוֹך תְּחוּמֵיהּ דָאמֵי – דומים הם כמי שמובלעים בתוך תחום שבת, וְקָאָמַר – ולכן אמר רבי אליעזר שיִכָּנֵס, אַלְמָא – ומוכח מכך, שהַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְתָא הִיא. וְאף שחכמים נחלקו על רבי אליעזר בדין זה, הרי עַד כָּאן לֹא פְּלִיגֵי רַבָּנָן עָלֵיהּ – כל מחלוקתם של חכמים על דבריו דְרַבִּי אֶלִיעֶזֶר, אינם אֶלָא כשיצא חוץ לתחום לְצורך דְבַר הָרְשוּת, שבזה החמירו עליו חכמים מאחר ויצא חוץ לתחום, אַבָל כשיצא לִדְבַר מִצְוָה, מוֹדוּ לֵיהּ – מודים חכמים לרבי אליעזר שרשאי לחזור לתחום, ובמשנתנו מדובר כשיצא לצורך מצוה [כמו שיוכח להלן], ואם כן בזה לדברי הכל יש להתיר לו להלך יותר מאלפיים אמה מכח 'הבלעת תחומין'.

אומר הרי"ף: וְקָם רַבָּה [בִּתְיוּבְתָּא] – ועמד רבה בקושיא, וְלֹא פָּרִיק וְלֹא מִידֵי – ולא תירץ כלום, הִלְכָּך – ולכן יש לפסוק הִלְכְתָא כְּרַב שִׁימִי בַּר חִיָּיא, דְסָבַר הַבְלָעַת תְּחוּמִין מִילְתָא הִיא.

ומוסיף הרי"ף ומבאר מנין לגמרא שבמשנתנו מדובר ביוצא לדבר מצוה, שהרי פֵּירוּש 'מי שיצא בִּרְשוּת' האמור במשנתנו היינו שיצא בִּרְשוּת בֵּית דִין, לצורך מצוה, כגון להציל נפשות.