מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 47

גמרא

אָמַר רַבִּי יַעַקֹב בַּר אִידִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי, הַלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, שאף אם בשעת בין השמשות היה האדם ישן, מכל מקום קנה לו שביתה, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח. וְעוד אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי, הַלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵיקֶל בְּהלכות עֵירוּב, ואף דין קניית שביתה הוא מהלכות עירוב, ויש לפסוק בזה הלכה כרבי יוחנן בן נורי, שאף הישן קונה לו שביתה, ויש לו אלפיים אמה לכל רוח.

מבררת הגמרא, וְתַרְתֵּי לָמָּה לִי – מדוע הוצרך רבי יהושע בן לוי לומר את שתי המימרות הללו, והרי משתיהן יש ללמוד שהלכה כרבי יוחנן בן נורי. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי זֵירָא, צְרִיכֵי – יש צורך בשתי המימרות, דְאִי אַמְרִינָן – שאילו היה רבי יהושע בן לוי אומר רק שהַלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, הַוָה אַמִינָא – היינו סבורים לומר שכלל זה הוא בֵּין לְקוּלָא בֵּין לְחוּמְרָא – בין להקל ובין להחמיר, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך הוסיף והשמיענו רבי יהושע בן לוי, דְהַלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵיקֶל בְּעֵירוּב. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּש, 'לְקוּלָא' היינו לענין זה דְיָשֵן קוֹנֶה שְׁבִיתָה כְּמוֹ הַנֵיעוֹר – שאדם הישן בבין השמשות של כניסת שבת קונה שביתה כאילו היה ער, ורשאי להלך בשבת אלפיים אמה לכל רוח, וּפֵּירוּש 'לְחוּמְרָא' היינו לענין זה דְחֶפְצֵי הֶפְקֶר לְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי קוֹנִין שְׁבִיתָה, כלומר, כלים של הפקר, שבשעת בין השמשות של כניסת שבת אין להם בעלים, לדעת רבי יוחנן בן נורי דינם כאדם ישן, שאף שאין להם 'דעת' לשבות [כלומר אין להם בעלים שהם נגררים אחר שביתתו], הרי הם קונים שביתה במקומם, וְהַיְינוּ לְחוּמְרָא, שאם מצאם אדם בשבת אסור לו להוליכם יותר מאלפיים אמה ממקום שהיו בו בכניסת השבת, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רבי יהושע בן לוי שהַלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵיקֶל, [לְמֵימְרָא] – ללמדנו, דְחֶפְצֵי הֶפְקֶר לֹא קָנוּ שְׁבִיתָה כלל, וכְּדעת רַבָּנָן [-כפי שסוברים חכמים בענין הישן בבין השמשות, כך אנו נוקטים להלכה לענין כלי הפקר], וַהַרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כָּל אָדָם, ואדם המוצא אותם בשבת וזוכה בהם יכול להוליכם לכל מקום שמותר לו עצמו להלך בשבת.

ממשיכה הגמרא ומבררת, וְלֵימָא – ומדוע לא אמר רבי יהושע בן לוי רק שהַלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵיקֶל בְּעֵירוּב, וְלֹא בָּעֵי לְמֵימַר – ולא היה צריך לומר שהַלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. מבארת הגמרא, אָמַר [אַבַּיֵי], אִצְטְרִיך – הוצרך רבי יהושע בן לוי להשמיענו זאת, כיון שאם היה אומר רק שהלכה כדברי המיקל, סַלְקָא דַעְתָּך אַמִינָא – היית מעלה בדעתך לומר, דהַנֵי מִילֵי – שכלל זה נאמר רק במקום שנחלקו יָחִיד בְּמָקוֹם [-כנגד] יָחִיד, וְרַבִּים בְּמָקוֹם רַבִּים, אַבָל יָחִיד בְּמָקוֹם רַבִּים, אֵימָא לֹא – שמא אין הלכה כיחיד, אף שהוא מיקל, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו רבי יהושע בן לוי בפירוש שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, אף שחכמים חולקים עליו.

מביאה הגמרא תירוץ נוסף על השאלה האחרונה, מדוע לא די בכך שיאמר רבי יהושע בן לוי שהלכה כדברי המיקל: רַב פָּפָּא אָמַר, אִצְטְרִיך – יש צורך להשמיענו בפירוש שהלכה כרבי יוחנן בן נורי, שאם לא כן, סַלְקָא דַעְתָּך אַמִינָא – היית מעלה בדעתך לומר, שכלל זה שהלכה כדברי המיקל, הַנֵי מִילֵי – היינו רק בְּעֵירוּבֵי חַצֵרוֹת, שעיקרם מדרבנן, אַבָל בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין, שעיקרם דאורייתא, אֵימָא לֹא – שמא אין הלכה כדברי המיקל, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך היה צורך להשמיענו דְהַלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אַפִילוּ בְּעֵירוּבֵי תְּחוּמִין.

תירוץ נוסף: רַב אַשִׁי אָמַר, אִצְטְרִיך, סַלְקָא דַעְתָּך אַמִינָא – היית מעלה בדעתך לומר, שכלל זה שהלכה כדברי המיקל, הַנֵי מִילֵי – היינו רק בְּסוֹף עֵירוּב – בנידון שידוע שהיה בתחילה עירוב ראוי, ולאחר כמה שבתות התמעט שיעורו [ונחלקו בדין זה להלן בפרק שביעי], אַבָל לגבי מחלוקות שבִּתְּחִלַּת עֵירוּב – בהנחת עירוב לכתחילה, אֵימָא לֹא – שמא אין הלכה כדברי המיקל, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיענו רבי יהושע בן לוי בדבריו כאן דְהַלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, וַאַפִילּוּ שנידון זה הוא בִּתְּחִלַּת עֵירוּב, דַהרי דִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי לגבי קניית שביתה בבין השמשות כְּנידון של תְּחִלַּת עֵירוּב דָמֵי – הוא נחשב, ופסק בזה רבי יהושע בן לוי הלכה כרבי יוחנן בן נורי.