מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 65

משנה

מִי שֶׁהָיָה בַּמִזְרָח – אדם שהיה בכניסת השבת מחוץ לעיר, בצד מזרח, וְאָמַר קודם לכן לִבְנוֹ לְעָרֵב לוֹ בַּמַעֲרָב – להניח עבורו עירובי תחומין בצד מערב, או שהיה בעת כניסת השבת בַּמַעֲרָב, וְאָמַר קודם לכן לִבְנוֹ לְעָרֵב לוֹ בַּמִזְרָח, אִם יֵשׁ מִמֶּנּוּ וּלְבֵיתוֹ – ממקום שביתתו עד ביתו אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאילו עד לִמקום עֵרוּבוֹ יש יוֹתֵר מִכָּאן – יותר מאלפיים אמה, ונמצא שאין העירוב מועיל לו כלל, שהרי אינו יכול להלך בשבת עד לעירוב, ולכן דינו כאילו לא הניח עירוב כלל, ומֻתָּר לְתחום בֵיתוֹ – מקום שביתתו נקבע בביתו, ודינו כאילו שהה בביתו בכניסת השבת, ומהלך משם אלפיים אמה לכל צד, וְאָסוּר לְתחום עֵרוּבוֹ – ואין מקום שביתתו נקבע לפי עירובו [ואף ששנינו לעיל (פרק רביעי) שאם אמר האדם 'שביתתי במקום פלוני', והיה אותו מקום רחוק יותר מאלפיים אמה, לא רק שלא קנה שביתתו שם אלא אף הפסיד את מקום שביתתו, והרי זה לא יזוז ממקומו, היינו כיון ששם הוא עצמו אמר לשון זו, ומאחר ולא פירש שאם לא תחול שביתתו באותו מקום רצונו שתחול שביתתו כאן, הרי סילק דעתו לגמרי מלקנות שביתה במקום שהוא נמצא בו, ומאחר ולא קנה שביתה אף באותו מקום שאמר, הרי זה לא יזוז ממקומו. אבל כאן שלח את בנו להניח עבורו עירוב, והיה הבן צריך לדקדק להניח את העירוב במקום שיועיל לאביו, וכיון שהניחו במקום רחוק מאביו יותר מאלפיים אמה, ולא הועיל לו בכך כלום, הרי לא מינה אותו האב כשליח לענין זה שיקלקל את ענין שביתתו לגמרי ויגרום לו שלא יוכל להלך ממקומו, והרי הוא כמי שלא הניח עירוב כלל, שאם ביתו נמצא בתוך התחום, קנה שביתתו בביתו (רבינו יהונתן)].

אבל אם היה המרחק מהמקום שהוא נמצא בו ועד  לְעֵרוּבוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה, וְאילו המרחק לְבֵיתוֹ היה יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר לְתחום עֵרוּבוֹ – קנה שביתה במקום הנחת העירוב, ומהלך משם אלפיים אמה לכל צד, וְאָסוּר לְתחום בֵיתוֹ – ואינו קונה שביתה בביתו [אך יתכן שיהא רשאי להלך לביתו, אם הוא בתוך אלפיים אמה למקום הנחת עירובו].

הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר – בתוך שבעים אמה ושיריים מחוץ לעיר, שזהו מקום המותר בהליכה אף ללא עירוב כלל, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם – אין בכך כל תועלת, שהרי בין כך מדידת תחום שבת נעשית ממקום זה, והנחת העירוב שם אינה מעלה ואינה מורידה.

נְתָנוֹ לעירוב חוּץ לַתְּחוּם, מַה שֶּׁנִּשְׂכַּר הוּא מַפְסִיד, ובגמרא יבואר דין זה.

גמרא

הגמרא מבררת את הדין האחרון ששנינו במשנה, בענין המניח עירובו חוץ לתחום: תמהה הגמרא, 'חוּץ לַתְּחוּם' סַלְקָא דַּעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שמדובר באופן שהניח את העירוב מחוץ לתחום, והיינו במרחק הגדול מאלפיים אמה, והרי באופן זה אינו רשאי להלך עד למקום עירובו, ואין כל תועלת בהנחת העירוב שם. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לפרש את המשנה, שהניח את העירוב 'חוּץ לְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר'.

ולגבי אופן זה, שהניח עירובו חוץ לעיבור העיר אמרה המשנה 'מַה שֶּׁנִּשְׂכַּר הוּא מַפְסִיד'. ומבאר הרי"ף, כֵּיצַד, כְּגוֹן שֶׁנְּתָנוֹ לעירובו לְמִזְרַח הָעִיר, בְּסוֹף אֶלֶף אַמָּה מגבול העיר, נִמְצָא מְהַלֵּךְ לְרוּחַ מִזְרָח שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אמה, שהרי יכול להלך ממקום העירוב עוד אלפיים אמה, וַהֲרֵי נִשְׂכַּר אֶלֶף אַמָּה לַמִּזְרָח, שלולא העירוב היה מהלך רק אלפיים אמה למזרח, וּמאידך אֵינוֹ מְהַלֵּךְ לְרוּחַ מַעֲרָב אֶלָּא אֶלֶף אַמָּה בִּלְבָד, כיון שלא היתה שביתתו בעיר, אלא במקום העירוב [ולהלן יבואר מדוע אלף אמה אלו רשאי הוא להלך, והרי כיון שהעיר באמצע נמצא שיש יותר מאלפיים אמה עד שם], וזו כוונת המשנה במה שאמרה 'מה שנשכר הוא מפסיד', שהרי נִמְצָא שאותם הָאֶלֶף אמה שֶׁנִּשְׂכַּר בְּרוּחַ מִזְרָח, הִפְסִיד בְּרוּחַ מַעֲרָב.

וְאַקְשִׁינָן – והקשתה הגמרא על דין זה, וכי רק מַה שֶּׁנִּשְׂכַּר הוּא מַפְסִיד, וְתוּ לֹא – ואינו מפסיד יותר,  כְּלוֹמַר, אֲבָל הָעִיר כולה כְּאַרְבַּע אַמּוֹת דָּמְיָא – הרי היא נחשבת כארבע אמות בלבד, וכיון שיש לו אלפיים אמה למערב העירוב, מונה אלף אמה עד העיר, ואלף אמה נוספים אחרי העיר, ואילו העיר עצמה, אפילו שהיא גדולה, אינה נחשבת לענין זה אלא כארבע אמות, מקשה על כך הגמרא,  וְהָתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, הַנּוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, לֹא עָשָׂה וְלֹא כְּלוּם. נְתָנוֹ חוּץ לְעִבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, נִשְׂכָּר אוֹתָהּ אַמָּה – מרויח הוא את אותה אמה, שרשאי להלך אלפיים אמה ממנה והלאה [ולא רק מסוף העיר], וּמַפְסִיד אֶת כָּל הָעִיר, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ מִדַּת הָעִיר עוֹלָה לוֹ לְמִדַּת הַתְּחוּם, והעיר עצמה נחשבת במנין אותם אלפיים אמה שממקום הנחת העירוב לצד העיר, והרי זה שלא כמבואר במשנתנו, שאין העיר עצמה כלולה באותם אלפיים אמה שיש לו מן העירוב, אלא מונה אלפיים אמה לפניה ואחריה, והיא נחשבת כארבע אמות בלבד.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין המשנה לבין הברייתא, כיון שכָּאן, בברייתא, מדובר שֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בַּחֲצִי הָעִיר. וְכָאן, במשנתנו, מדובר שֶׁכָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּסוֹף הָעִיר. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, מַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו במשנתנו 'מַה שֶּׁנִּשְׂכַּר הוּא מַפְסִיד', והיינו שהרווח וההפסד הוא בִּתְחוּמִין בִּלְבָד, שהרויח אלף אמה במזרח והפסיד כנגדם במערב, אֲבָל בָּעִיר לֹא הִפְסִיד כְּלוּם, וכולה כארבע אמות, היינו כְּשֶׁכָּלְתָה מִדַּת אַלְפַּיִם אַמָּה שֶׁל תְּחוּם שבת, ממקום עירובו, בְּסוֹף הָעִיר, או מחוץ לעיר, ובאופן זה, שהעיר מובלעת בתוך תחום שבת של עירובו, נחשבת כולה כארבע אמות. ואילו הברייתא האומרת שמפסיד את כל העיר עוסקת באופן שהסתיימו אותם אלפיים אמה באמצע העיר, ובאופן זה אין העיר נחשבת כארבע אמות, והפסיד את חצי העיר שמחוץ לתחום [ומה שאמרה הברייתא 'הפסיד את כל העיר כולה', צריך לומר שכוונתה שהפסיד את 'דין' העיר, ומודד אלפיים אמה מעירובו, ואין לו מקום נוסף מחמת העיר הנמצאת שם]. ואומרת הגמרא את מקור החילוק, דְאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אדם ששבת מחוץ לעיר, ובשבת הָיָה מוֹדֵד וּבָא – הולך ומודד את המרחק, כדי שלא ילך יותר מאלפיים אמה ממקום שביתתו, וְכָלְתָה מִדָּתוֹ – הסתיימה מדידת אלפיים אמה בַּחֲצִי [-באמצע] הָעִיר, אֵין לוֹ אֶלָּא חֲצִי הָעִיר, ואסור לו להמשיך ולהלך יותר. אבל אם כָּלְתָה מִדָּתוֹ בְּסוֹף הָעִיר, וכל שכן מחוץ לעיר, באופן שהעיר מובלעת בתוך אותם אלפיים אמה, נַעֲשֵׂית הָעִיר כֻּלָּהּ כְּאַרְבַּע אַמּוֹת, ואינה עולה לו למנין אלפיים אמה, וּמַשְׁלִימִין לוֹ אֶת הַשְּׁאָר, כלומר, אם הלך ממקום עירובו ועד לעיר אלף אמה, והעיר אלף אמה, אין העיר מן המנין, ומשלימים לו עוד אלף אמה אחרי העיר.

מברר הרי"ף את ההלכה: וְכֻלְּהוּ רַבְּוָותָא פָּסְקוּ דְּהָכִי הִלְכְתָא – וכל רבותינו פסקו שכן היא ההלכה, כחילוקו של רבי יהושע בן לוי, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב אִידִי בגמרא שאֵין אֵלּוּ אֶלָּא דִּבְרֵי נְבִיאוּת, כלומר שאין מובנת לנו סברא זו, והרי זה כאילו נאמר דין זה בנבואה, ללא נתינת טעם, לֹא אִכְפַּת לָן בְּהָכִי – אין אנו משגיחים בכך, דְּהָא רָבָא דִּיֵּק מִמַּתְנִיתִין – שהרי רבא דייק וסייע לדין זה מהמשנה להלן, וְאָמַר, תַּרְוַיְיהוּ תְּנַנְהִי – שני דינים אלו שנויים במשנה, שכך שנינו בה, לענין שתי עיירות הסמוכות זו לזו ואין ביניהם אלפיים אמה, אַנְשֵׁי עִיר הַגְּדוֹלָה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר קְטַנָּה, וְאֵין אַנְשֵׁי עִיר קְטַנָּה מְהַלְּכִין אֶת כָּל עִיר גְּדוֹלָה. מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק ביניהם, לַאו – האם אין זה מִשּׁוּם דְּאַנְשֵׁי עִיר גְּדוֹלָה כָּלְתָה מִדָּתָן בְּסוֹף הָעִיר הקטנה, לְפִיכָךְ מְהַלְּכִין אֶת כֻּלָּהּ, וְאילו אַנְשֵׁי עִיר קְטַנָּה כָּלְתָה מִדָּתָן בְּתוֹךְ הָעִיר הגדולה, לְפִיכָךְ אֵין מְהַלְּכִין אֶת כֻּלָּהּ, ואין להם אלא אלפיים אמה מקצה עירם, והיינו כדברי רבי יהושע בן לוי.