מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ה (ב)

יד. אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה לא פחות ולא יתר ובחבל של פשתן כדי שלא ימשך יותר, הגיע לגיא אם היה רחבו חמשים אמה שיכול להבליעו בחבל המדה מבליעו והוא שיהיה בעמקו פחות מארבעת אלפים. (שבת כח, יא)

טו. במה דברים אמורים שהיה חוט המשקולת יורד כנגדו שאי אפשר להשתמש בו, אבל אם אין חוט המשקולת יורד כנגדו אינו מבליעו אלא אם כן היה עמקו אלפים או פחות מיכן. (שבת כח, יב)

טז. היה גיא מעוקם מקדד ועולה מקדד ויורד, היה גיא רחב מחמשים שאינו יכול להבליעו הולך למקום שהוא יכול להבליעו ומבליעו וצופה כנגד מדתו וחוזר. (שבת כח, יג)

יז. הגיע לכותל אין אומרים יקוב את הכותל אלא אומד רחבו והולך לו, ואם אפשר להשתמש בו מודדו מדידה יפה, ואם היה חוט המשקולת יורד כנגדו מודד רחבו מדידה יפה. (שבת כח, יד)

יח. הגיע להר אם היה הר מתלקט ממנו גבוה עשרה טפחים באורך חמש אמות מבליעו וחוזר למדתו, ואם היה גבוה הרבה עד שיתלקט ממנו עשרה טפחים מתוך משך ארבע אמות אומדו והולך לו, ואם אינו יכול להבליעו כגון שהיה רחבו יתר מחמשים מקדדו מעט מעט, וזה הוא שאמרו מקדדין בהרים. (שבת כח, טו)

יט. כיצד מקדדין בהרים או בגיאיות שאינו יכול להבליען, אוחזין שנים חבל של ארבע אמות העליון אוחז קצתו מכנגד מרגלותיו והתחתון אוחז בקצה השני כנגד לבו וחוזר העליון לעמוד במקום התחתון והתחתון יורד ומרחיק ממנו מדת החבל וכן מתגלגלים והולכין עד שמודדין את כולו, וכשילך המודד להבליע ההר או הגיא לא יצא חוץ לתחום שלא יראו אותו העוברים ויאמרו מדת תחומין באה לכאן. (שבת כח, טז)

כ. כשמודדין מן החלל מדקדקין במדה ואין מקדדין בה, ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלשה, ואין מודדין לירושלם שאין ירושלם מביאה עגלה ערופה לפי שלא נתחלקה לשבטים ונאמר באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה. (רוצח ושמירת הנפש ט, ד)

כא. אין סומכין אלא על מדידת אדם מומחה שהוא יודע מדת הקרקע, היו לנו תחומי שבת מוחזקין ובא מומחה ומדד ריבה בתחום מהן ומיעט בתחום, שומעין לו בתחום שריבה, וכן אם באו שנים מומחין ומדדו התחום אחד ריבה ואחד מיעט שומעין למרבה, ובלבד שלא ירבה יתר ממדת אלכסונה של עיר. (שבת כח, יז)

כב. כיצד בעת שירבה זה נאמר שמא הראשון מקרן אלכסון של עיר מדד האלפים ולפיכך מיעט מדתו ונמצא צלע התחום בינו ובין המדינה פחות מאלפים, וזה האחרון מדד אלפים מצלע המדינה, ואין מחזיקין על הראשון שטעה ביתר על זה, לפיכך אם ריבה זה האחרון יתר על הראשון אפילו בחמש מאות ושמונים אמה בקרוב שומעין לו, ביתר על זה אין שומעין לו. (שבת כח, יח)

כג. אפילו עבד אפילו שפחה נאמנין לומר עד כאן תחום השבת, ונאמן הגדול לומר זכור אני שעד כאן היינו באים בשבת כשהייתי קטן, וסומכין על עדותו בדבר זה, שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל מפני ששיעור אלפים אמה מדבריהם. (שבת כח, יט)

כד. כיצד משתתפין במדינה, כל חצר וחצר מערבת לעצמה שלא לשכח התינוקות, ואחר כך משתתפין כל אנשי המדינה כדרך שמשתתפין במבוי, ואם היתה המדינה קנין יחיד אפילו נעשית של רבים משתתפין כולן שיתוף אחד ויטלטלו בכל המדינה, וכן אם היתה של רבים ויש לה פתח אחד משתתפין כולן שתוף אחד. (עירובין ה, יט)

כה. אבל אם היתה של רבים ויש לה שני פתחים שהעם נכנסין בזה ויוצאין בזה אפילו נעשית של יחיד אין מערבין את כולה אלא מניחין ממנה מקום אחד אפילו בית אחד בחצר אחת ומשתתפין השאר, ויהיו אלו המשתתפין כולן מותרין בכל המדינה חוץ מאותו מקום ששיירו, ויהיו אותן הנשארים מותרין במקומן בשיתוף שעושין לעצמן אם היו הנשארים רבים, ואסורין לטלטל בשאר כל המדינה. (עירובין ה, כ)

כו. ודבר זה משום הכר הוא כדי שידעו שהעירוב התיר להן לטלטל במדינה זו שרבים בוקעין בה, שהרי המקום שנשאר ולא נשתתף עמהן אין מטלטלין בו אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. (עירובין ה, כא)

כז. מדינה שנשתתפו כל יושביה חוץ ממבוי אחד הרי זה אוסר על כלן, ואם בנו מצבה על פתח המבוי אינו אוסר עליהן לפיכך אין מערבין מדינה לחצאין אלא או כולה או מבוי מבוי, ובונה כל מבוי ומבוי מצבה על פתחו אם רצה לחלוק רשותו מהן כדי שלא יאסור על שאר המבואות (עירובין ה, כד)

כח. מדינה של רבים שיש לה פתח אחד וסולם במקום אחד מערבין את כולה ואינה צריכה שיור שאין הסולם שבחומה חשוב כפתח, הבתים שמניחין אותן שיור אף על פי שאינן פתוחין לעיר אלא אחוריהן לעיר ופניהם לחוץ עושין אותן שיור ומערבין את השאר. (עירובין ה, כב)

כט. המניח עירובו בתוך המדינה ששבת בה לא עשה כלום ואין מודדין לו ממקום עירובו אלא הרי הוא כבני המדינה כולן שיש להן אלפים אמה לכל רוח חוץ למדינה, וכן אם נתן עירובו במקומות המצטרפין לעיר שמודדין התחום חוץ מהם הרי זה כנותנו בתוך העיר, נתן עירובו חוץ לתחום אינו עירוב. (עירובין ו, ה)

ל. כיצד הרי שהניח את עירובו ברחוק אלף אמה מביתו שבמדינה לרוח מזרח נמצא מהלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה למזרח, ומהלך ממקום עירובו אלפים אמה למערב, אלף שמן העירוב עד ביתו ואלף אמה מביתו בתוך המדינה, ואינו מהלך במדינה אלא עד סוף האלף, היה מביתו עד סוף המדינה פחות מאלף אפילו אמה אחת שנמצאת מדתו כלתה חוץ למדינה תחשב המדינה כולה כארבע אמות ויהלך חוצה לה תשע מאות ששה ותשעים אמה תשלום האלפים. (עירובין ו, ג)

לא. לפיכך אם הניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו שבמדינה הפסיד את כל המדינה כולה, ונמצא מהלך מביתו עד עירובו אלפים אמה ומעירובו אלפים ואינו מהלך מביתו במדינה לרוח מערב אפילו אמה אחת. המניח עירובו ברשות היחיד אפילו היתה מדינה גדולה כנינוה ואפילו עיר חריבה או מערה הראויה לדיורין מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. (עירובין ו, ד)