מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 74

משנה

אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מַעֲשֶׂה בִּצְדוֹקִי אֶחָד, שֶׁהָיָה דָּר עִמָּנוּ בְּמָבוֹי בִּירוּשָׁלַיִם, וביטל את רשותו לבני המבוי, כדי שיועיל העירוב [וסוברת המשנה שדין צדוקי כדין יהודי, היכול לבטל רשותו], ואָמַר לָנוּ אַבָּא, כיון שיכול הצדוקי לחזור בו מביטול הרשות, מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ את כָּל הַכֵּלִים מהבית לַמָּבוֹי, מיד כשנכנסה השבת, ועל ידי זה נעשה כעין קנין 'חזקה' במבוי למשך השבת, ואין הצדוקי יכול לחזור בו, עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]יוֹצִיא הצדוקי את כליו, וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם את הטלטול במבוי, שהרי בכך הוא מראה שחזר בו מביטול רשותו.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמְרָהּ – אומר מעשה זה בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת, ולדבריו דין הצדוקי כדין גוי, שאינו יכול לבטל את רשותו וכך אמר להם אביהם, כיון שאין מועיל ביטול רשות של צדוקי, מַהֲרוּ וַעֲשׂוּ צָרְכֵיכֶם בַּמָּבוֹי, קודם כניסת השבת עַד שֶׁלֹּא יוֹצִיא – קודם שיצא ויסתיים היום ותכנס השבת, וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם, כיון שאין ביטול הצדוקי מועיל.

מבאר הרי"ף את המעשה לדעת רבי מאיר: פֵּרוּשׁ, צְדוֹקִי זֶה נָתַן רְשׁוּת לִבְנֵי המָבוֹי לערב, וּצְרִיכִין הֵן בְּנֵי מָבוֹי לְהוֹצִיא כְּלֵיהֶם ולְהַחֲזִיק בַּמָּבוֹי, קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיא הַצְּדוֹקִי כֵּלָיו לַמָּבוֹי וִיבַטֵּל בכך את נְתִינָתוֹ הראשונה, כְּדִתְנַן – וכפי ששנינו במשנה להלן, מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ – ביטל רשותו לבני המבוי, וְהוֹצִיא המבטל את כליו למבוי, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו, כיון שבהוצאה זו הוא חוזר בו מביטול רשותו, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וכו', וכיון שיכול הצדוקי לחזור בו מביטול הרשות, לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם אָבִיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַהֲרוּ וְהוֹצִיאוּ את כָּל הַכֵּלִים לַמָּבוֹי, עַד שֶׁלֹּא [-קודם ש]יוֹצִיא, וְיֶאֱסוֹר עֲלֵיכֶם.

גמרא

כפי שהתבאר במשנה, נחלקו תנא קמא [שהוא רבי מאיר] ורבי יהודה בדעת רבן גמליאל, האם דין צדוקי כדין ישראל, או כדין גוי. הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, יִשְׂרָאֵל מוּמָר, אם הוא מְשַׁמֵּר שַׁבָּתוֹ בַּשּׁוּק – אינו מחלל שבת בפרהסיא, מְבַטֵּל רְשׁוּת – מועיל ביטול רשותו לבני החצר או המבוי, ככל ישראל, פֵּרוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת בַּסֵּתֶר. וְאילו ישראל מומר שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמֵּר שַׁבָּתוֹ בַּשּׁוּק, אלא מחללה בפרהסיא, אֵינוֹ מְבַטֵּל רְשׁוּת, כיון דְּהֲוָה לֵיהּ כְּעַכּוּ"ם – דינו כגוי, וממילא אין ביטול רשותו מועיל, מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ חכמים יִשְׂרָאֵל נוֹתֵן רְשׁוּת (ומבטל) [וְנוֹטֵּל] רְשׁוּת, וּבְעַכּוּ"ם אין מועיל ביטול רשות, עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר ממנו. ומבארת הברייתא את הדין בישראל, כֵּיצַד הוא ביטול רשות, אוֹמֵר לוֹ המבטל, רְשׁוּתִי קְנוּיָה לָךְ, וּרְשׁוּתִי מְבֻטֶּלֶת לָךְ, ועל ידי אמירה זו קָנָה את חלקו לענין עירוב, וְאֵין צָרִיךְ לִזְכּוֹת על ידי קנין.