מסכת עירובין, פרק ז, משנה ג

משנה ג: חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת עָמוֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד, אֲפִלּוּ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶבֶן. מָלֵא עָפָר, אוֹ צְרוֹרוֹת, מְעָרְבִין אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם:

משנתנו ממשיכה לדון בעירובי חצרות של שתי חצרות הסמוכות זו לזו: חָרִיץ – חפירה ארוכה וצרה שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, ואותו חריץ מהלך לכל אורך הגבול שבין החצרות, עָמֹק עֲשָׂרָה טפחים וְרָחָב אַרְבָּעָה טפחים, שאי אפשר לדלגו בפסיעה אחת בהליכה רגילה, מְעָרְבִין שְׁנַיִם – כל חצר מערבת בפני עצמה, וְאֵין מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, כיון שאותו חריץ חוצץ ומפריד בין שתי החצרות. ואֲפִלּוּ היה אותו חריץ מָלֵא קַשׁ אוֹ תֶּבֶן, אין הוא מחשיב את החריץ כסתום, כיון שאין דרך לבטל את הקש והתבן שם, שהרי ראוי הוא למאכל בהמה, וכיון שכך אין החצרות נחשבות כמחוברות. אבל אם היה החריץ מָלֵא עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת – אבנים קטנות, הרי החריץ נחשב כסתום, ומְעָרְבִין שתי החצרות עירוב אֶחָד, וְאֵין מְעָרְבִין שְׁנַיִם, שהרי אין כל מחיצה ביניהם, והרי שתיהן כחצר אחת.