מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 94

גמרא

שנינו במשנה, 'בזמן שהן מרובין, מזון שתי סעודות לכולם. ובזמן שהן מועטים, כגרוגרת לכל אחד ואחד'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הֵן 'מְרֻבִּין', מבארת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, מִשְּׁמוֹנָה עָשָׂר בְּנֵי אָדָם וָאֵילָךְ. שואלת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא שְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּנָקַט – ובמה שונה מנין זה של שמונה עשר בני אדם, שמשם ואילך נחשבים הם כ'מרובים'. משיבה הגמרא, אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוּדָה, לְדִידִי מִיפַרְשָׁא לִי מִשְּׁמֵיהּ דְּאַבָּא – אני שמעתי את פירושו של דין זה בשם אבי, שהשיעור הוא גרוגרת לכל אחד ואחד, אך לא יותר משיעור שתי סעודות לכולם, ולכן, כָּל שמרובים בני החצר בשיעור שֶׁאִילוּ מְחַלְּקִין את מזון שתי הסעודות לכולם, וְאֵין [מַגִּיעַ] כִּגְרוֹגֶרֶת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מהם, הֵן הֵן המכונים במשנתנו 'מְרֻבִּין', ודי להם בשיעור שתי סעודות. וְאִם לָאו, אלא יש במזון העירוב שיעור גרוגרת לכל אחד ואחד מהם, הֵן הֵן 'מֻעָטִין' המוזכרים במשנה, ובזה אין צורך במזון שתי סעודות, אלא די בשיעור גרוגרת לכל אחד מהם. והטעם שנקט שמואל לשון זו של 'שמונה עשר בני אדם ואילך', וְאַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמָע לָן – ואגב ביאורו השמיענו שמואל דְּשיעור שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת הָוְיָין [-הרי זה] שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה גְּרוֹגְרוֹת, ולכן אף אם היו יותר משמונה עשר בני אדם אין צריכים להוסיף על שמונה עשר גרוגרות שהוא שיעור שתי סעודות.

משנה

משנתנו מבארת באילו מיני מזון ניתן להשתמש לצורך עירובי חצרות ושיתופי מבואות: בַּכֹּל מְעָרְבִין – בכל מיני הפת [בין פרוסה ובין שלמה] מערבים עירובי חצרות (גמרא), וּמִשְׁתַּתְּפִין בשיתופי מבואות, בכל מיני מאכל ומשקה כיון שדברים חשובים הם שאין אדם נותנם בחינם לכל, והנחתם במקום מסוים מועילה לשתף ביניהם, חוּץ מִן הַמַּיִם וּמִן הַמֶּלַח, שאינם חשובים, ואין אדם מקפיד מליתנם לכל אדם, וכיון שכך אין בהם חשיבות להשתתף על ידם, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק על הדין הראשון של רבי אליעזר, שהתיר עירובי חצרות אף בפרוסה, ואוֹמֵר, כִּכָּר שלם הוּא הָעֵרוּב, ולא פרוסה, וְלכן, אֲפִלּוּ היה מַאֲפֵה גדול בשיעור סְאָה, וְהוּא פְּרוּסָה, כיון שאינו שלם אֵין מְעָרְבִין בּוֹ. אבל אם היה זה כִּכָּר, אפילו קטן כְּאִיסָּר, וְהוּא שָׁלֵם, מְעָרְבִין בּוֹ, ובגמרא יבואר טעמו של רבי יהושע.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין הנידון של משנתנו, באילו מיני מזון מערבים: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בַּכֹּל – בכל מיני המזון מְעָרְבִין עֵרוּבֵי תְּחוּמִין [-מזון שמניח האדם במרחק מהעיר כדי לקנות שם שביתה, ורשאי להלך מאותו מקום והלאה אלפיים אמה לכל רוח], וּבַכֹּל מִשְׁתַּתְּפִין שִׁתּוּפֵי מְבוֹאוֹת, וְלֹא אָמְרוּ לְעָרֵב בְּפַת אֶלָּא עֵירוּבֵי חֲצֵירוֹת בִּלְבַד. מבאר הרי"ף, וְסוּגְיָין – וברייתא זו המובאת בסוגייתנו, כְּשיטת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ של משנתנו היא, דְּאָמַר, אֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אֶלָּא בְּפַת, וְסובר רבי יהושע שאֵין מְעָרְבִין עֵרוּבֵי חֲצֵרוֹת אֶלָּא בְּפַת שְׁלֵימָה, וַאֲפִילּוּ היא קטנה כְּאִיסָּר, וְאֵין מְעָרְבִין בְּפַת פְּרוּסָה, וַאֲפִילּוּ הוּא מַאֲפֵה גדול בשיעור סְאָה.

מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם לכך שאֵין מְעָרְבִין בִּפְרוּסָה, ומשיבה, מִשּׁוּם אֵיבָה, שאם אחד השכנים יתן פרוסה וחבירו יתן שלימה, יבואו לידי קפידות והקנטות, שהנותן שלימה יקפיד על כך שחבירו נותן רק פרוסה.

כפי שהתבאר במשנה לעיל, סובר רבי יוסי שהטעם שיש צורך לערב עירוב חצרות אף לאחר שעשו שיתוף מבואות הוא משום התינוקות, העשויים לטעות ולחשוב שמוציאים בחצר ללא עירוב. הרי"ף מביא עתה מהירושלמי טעם נוסף שאמר רבי יהושע בן לוי בענין זה, וטעם זה נאמר בשיטתו המובאת לעיל, שאין מערבין בפרוסה משום 'איבה': שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ג ה"ב ופ"ז ה"ט), מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים שמְעָרְבִין בַּחֲצֵרוֹת אף לאחר שנשתתפו במבוי, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. ומביא הירושלמי מעשה שמתוכו יש ללמוד כיצד מביא העירוב לדרכי שלום, וּמַעֲשֶׂה בְּאשה אַחַת, שֶׁהָיְתָה דְּבוּבָה – שרויה בשנאה עִם חֲבֶרְתָּהּ הדרה עמה באותה חצר, ואותה שכנה היתה ממונה על עירוב החצרות, וְשָׁלְחָה האשה את עֵירוּבָהּ לשכנתה בְּיָד בְּנָהּ הקטן, וְגִפַּפְתֵּיהּ וְנִשַּׁקְתֵּיהּ – ואותה שכנה חיבקה ונישקה את הבן, אָתָא וְאָמַר לְאִמֵּיהּ – בא הבן וסיפר לאמו כיצד אותה שכנה חיבקה ונישקה אותו, אָמְרָה – חשבה אותה אשה בליבה, הָכֵין רַחֲמִין לֵיהּ – כל כך היא אוהבת אותו, ובודאי היא אוהבת גם אותי, ומִתּוֹךְ כָּךְ עָשׂוּ שָׁלוֹם ביניהן. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב – זהו שנאמר בפסוק, (משלי ג יז) 'דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם', כלומר, דרכי התורה הם דרכי נועם, ואף ה'נתיבות', שהם תקנות חכמים, גורמים להבאת שלום (פני משה). וכיון שסובר רבי יהושע בן לוי שעיקר הטעם של עירוב חצרות [באופן שהשתתפו במבוי] הוא משום איבה, סובר הוא גם שיש צורך בככר שלימה ולא בפרוסה, כדי שלא יבואו לידי קטטה.