מסכת עירובין, פרק ח, שיעור 97

משנה

מבררת המשנה, וְכַמָּה הוּא שִׁיעוּרוֹ של עירוב תחומין, ומבארת, מָזוֹן שְׁתֵּי סְעוּדוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מאותם הרוצים לסמוך על העירוב, דכיון שיש לו כדי סעודתו ללילה וליום, מוכח שכוונתו לקנות לו שם מקום שביתה. ושיעור הפת של שתי סעודות אלו הן כשיעור מְזוֹנוֹ לִימות החוֹל, וְלֹא – ואין צריך שיהא שיעורם כמזונו לְשַׁבָּת, שבשבת אוכלים יותר פת, מאחר שיש יותר מיני תבשיל ולפתן, ממילא אוכל עמהם יותר פת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור הפת הוא כשיעור מזונו לְשַׁבָּת, שבה אוכלים פחות פת, מאחר ואוכלים גם תבשילים וכדומה, וְלֹא כשיעור מזונו לְחוֹל, שאוכלים יותר פת בכל סעודה. וְזֶה וְזֶה – רבי מאיר ורבי יהודה מִתְכַּוְּונִין לְהָקֵל ולמעט בכמות הפת שצריך האדם להניח לעירוב תחומין, לרבי מאיר אוכלים בימות החול פחות פת, ולרבי יהודה אוכלים בשבת פחות פת, וכמו שהתבאר. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר, שיעור שתי סעודות לצורך עירוב תחומין נעשות מִכִּכָּר לחם הנקנית בְּפוּנְדְּיוֹן, מֵאַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע – בזמן שמוכרים בשוק ארבע סאים חטים בסלע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שיעור שתי סעודות הוא שְׁתֵּי יָדוֹת בְּכִכָּר – שני שליש של ככר, מִשָּׁלֹשׁ לְקַב – כאשר נעשו מקב אחד שלש ככרות. מוסיפה המשנה ואומרת, ככר זה שבה משערים מזון שתי סעודות לצורך עירוב, חֶצְיָהּ הוא השיעור לַשוהה בבַּיִת הַמְּנוּגָּע, שאין בגדיו טמאים שבעה ימים וטעונים כיבוס עד שישהה בבית שיעור אכילה כזה [שנאמר 'וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו' (ויקרא יד מז) ודרשו חכמים שאין הכוונה לאכילה ממש, אלא לשיעור זמן של אכילה. ובפחות משיעור זה אמנם נטמאים בגדיו מנגיעת גופו, אך זו טומאת יום אחד בלבד], וְשיעור חֲצִי חֶצְיָהּ של הככר, לִפְסוֹל אֶת הַגְּוִיָּה, שהאוכל שיעור כזה של מאכלים טמאים, נפסל גופו מדרבנן מלאכול תרומה [אבל מן התורה אין אוכל מטמא אדם].

גמרא

שנינו במשנה שיש ארבע שיטות תנאים בענין שיעור 'שתי סעודות' הנצרך להנחת עירוב תחומין. תַּנָּא – שנינו בברייתא על דברי המשנה, 'וּקְרוֹבִין דִּבְרֵיהֶם לִהְיוֹת שָׁוִין'. מבררת הגמרא, דִּבְרֵיהֶם דְּמַאן – שיעורם של אילו מהתנאים קרובים זה לזה. אִילֵימָא – אם תאמר שכוונת הברייתא לדִּבְרֵיהֶם דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה [וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, מִי דָּמֵי – וכי דבריהם דומים זה לזה בשיעורם, הרי לפי שיעורו דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה] יש אַרְבַּע סְעֻדּוֹת לְקַבָּא – לקב, וְאִי לדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן, הרי יש תֵּשַׁע סְעוּדְתָא לְקַבָּא, ואין השיעורים קרובים כלל זה לזה.

מבארת הגמרא, אָמַר רַב חִסְדָּא, צֵא מֵהֶן מֶחֱצָה לְחֶנְוָנִי – יש להוציא משיעורו של רבי יוחנן בן ברוקה מחצית מהכמות, שאותה נוטל החנוני כשכר על טרחתו ובדמי העצים שהשתמש בהם לאפיה, ונמצא שאין ארבע סעודות בקב, אלא שמונה סעודות בקב [אלא שללוקח מהחנוני נשארים רק ארבע סעודות].

ממשיכה הגמרא ושואלת, אַכַּתֵּי – והרי עדיין, לְמַר תַּמְנֵי וּלְמַר תֵּשַׁע – לדעת רבי יוחנן בן ברוקא יש שמונה סעודות בקב, ואילו לדעת רבי שמעון יש תשע סעודות. משיבה הגמרא, הַיְנוּ דְּאָמַר – זו כוונת הברייתא שאמרה 'וּקְרוֹבִים דִּבְרֵיהֶם לִהְיוֹת שָׁוִין', אך אינם שוים ממש.

אומר הרי"ף: הִלְכָּךְ – ולכן, כַּד הָוְיָין תַּמְנֵי סְעוּדָתָא לְקַב – כיון שיש שמונה סעודות בקב, וְהַקַּב יֵשׁ בּוֹ משקל אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז בְּמִשְׁקָל אַלְקִירוֹאָ"ן, הָוְיָין שְׁתֵּי סְעֻדּוֹת משקל מֵאָה זוּז, כִּי לְכָל סְעוּדָה יש צורך במשקל חֲמִשִׁים זוּז קֶמַח, דְּאִינּוּן חֲמִשָׁה וְשִׁבְעִים בְּמִשְׁקַל סְפָרַד.