מסכת עירובין, פרק ט, שיעור 105

פרק זה ממשיך לעסוק בעניני עירוב חצרות, ובפרט בעניני טלטול בין גגות הבתים ובין החצרות שבעיר.

משנה

כָּל גַּגּוֹת הָעִיר, אף שכל גג שייך לבית אחר ולאדם אחר, ולא עירבו ביניהם עירוב חצרות, מכל מקום כרְשׁוּת אַחַת הֵן לענין טלטול בשבת, ומותר להעביר דברים מגג לגג, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא גַּג גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טפחים מהגג האחר, אוֹ נָמוּךְ ממנו עֲשָׂרָה, שבאופנים אלו אסור לטלטל מגג לגג, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל אֶחָד וְאֶחָד מהגגות נחשב רְשׁוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, ואסור לטלטל מגג לגג כלל, ואפילו הם שוים בגובהם, אלא אם כן עירבו בעלי הבתים שתחתיהן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֶחָד [-בין] גַּגּוֹת, וְאֶחָד חֲצֵרוֹת, וְאֶחָד קַרְפִּיפוֹת – גינות וכדומה, רְשׁוּת אַחַת הֵן לַכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹכָן – בגגות או בחצרות או בקרפיפות, שאם שבת הכלי בחצר, מותר להעבירו לכל החצרות, הגגות או הקרפיפות שבעיר ללא עירוב, וְלֹא לַכֵּלִים שֶׁשָּׁבְתוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת – ורק אם שבת הכלי בתוך הבית, והוציאוהו בשבת לחצר מעורבת, אסור להעבירו מחצר זו לחצר אחרת או לגג או לקרפף, אלא אם כן עירבו גם החצרות ביניהם.

גמרא

הגמרא מבארת את סברות החולקים במשנתנו: אָמַר רַב יְהוּדָה, כְּשֶׁתִּמְצֵי לוֹמַר – כשתעמוד על סוף דעתם של התנאים במשנתנו, כך הוא ביאור דבריהם וטעם מחלוקתם, לְדִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כל הגַּגִּין שבעיר הם כמו רְשׁוּת אחת לְעַצְמָן, וְכל החֲצֵרוֹת הן רְשׁוּת לְעַצְמָן, וְכל הקַרְפִּיפוֹת הן רְשׁוּת לְעַצְמָן, ולכן מותר לטלטל מגג לגג, מחצר לחצר או מקרפף לקרפף, הגם שהם שייכים לשני בני אדם, ולא עירבו ביניהם [ואף שרבי מאיר אמר את דינו רק לגבי גגות, הרי סברתו היא שהאיסור לטלטל מרשות של אדם אחד לרשות של אדם אחר ['חילוק דיורים'] הוא רק בבתים, כיון שהם מיוחדים לדירה, וכל אדם דר בדירה מיוחדת לו, אבל גגות שאינם מיוחדים לדירה, אינם נחשבים כחלוקים ביניהם מחמת חילוק הדיורים, ומותר לטלטל מזה לזה, וממילא אין סברא לחלק בין גגות לבין חצרות וקרפיפות, ומותר לטלטל אף מחצר לחצר או מקרפף לקרפף, אבל מגג לחצר או לקרפף אוסר רבי מאיר, כיון שהם חלוקים ושונים זה מזה בצורת תשמישן].

ממשיך רב יהודה ומבאר: לְדִבְרֵי חֲכָמִים, כל הגַּגִּין וְכל החֲצֵרוֹת שבעיר, רְשׁוּת אַחַת הן, ולכן מותר לטלטל מגג לחצר ומחצר לגג, אף שלא עירבו ביניהם, כיון שצורת השימוש של הגגות והחצרות דומה [אבל אסור לטלטל מגג לגג כשלא עירבו, כיון שלדעת חכמים כשם שדיורים חלוקים למטה, בבתים, כך הם מחולקים למעלה, בגגות, ואסור לטלטל מגג של אדם אחד לגג של אדם אחר], וְקַרְפִּיפוֹת, שתשמישם שונה מגג וחצר, רְשׁוּת אַחַת בפני עצמה היא, ולכן מותר לטלטל מקרפף לקרפף, אבל אסור לטלטל מגג או חצר לקרפף.

ולְדִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן, כּוּלָּן – גגות חצרות וקרפיפות של כל העיר, רְשׁוּת אַחַת הֵן, ומותר לטלטל מכל אחד מהמקומות הללו לחבירו, ללא עירוב.

יש להקדים, שההיתר לטלטל בין החצרות או הגגות הוא רק בחפצים ששבתו במקומות אלו, כלומר, ששהו שם בכניסת השבת. אבל חפצים ששבתו בתוך הבתים, והוצאו באמצע השבת לחצר [אף אם בהיתר, כגון שהיתה החצר מעורבת], אסור להוציאם לחצר אחרת.

הגמרא מבררת את ההלכה במחלוקת זו [ואגב כך מבארת באיזה אופן אמר רבי שמעון את דבריו (תוספות)]: אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שגגות חצרות וקרפיפות רשות אחת הן, וְהוּא – ובתנאי שֶׁלֹּא עֵירְבוּ, כלומר, ההיתר של רבי שמעון לטלטל הוא רק באותן חצרות שבעלי הבתים שבחצר לא עירבו ביניהם, אֲבָל אם עֵירְבוּ בני החצר ביניהם, שאז מותר לטלטל מהבתים לחצר, ומצויים בחצר חפצים שהוצאו מהבתים בשבת עצמה, גַּזְרִינַן – גזרו חכמים איסור לטלטל מחצר לחצר אף כלים ששבתו בחצר, דִּילְמָא אָתֵי לְאַפּוּקֵי מָאנֵי דְּבָתִּים לֶחָצֵר – שמא יבוא האדם להוציא ולטלטל מחצר לחצר גם כלים ששבתו בבית, והוצאו בשבת לחצר, ומחמת כן גזרו איסור לטלטל כל דבר מחצר לחצר, ואף חפצים ששבתו בחצר. אמנם בחצר שאינה מעורבת אין מקום לחשש זה, שהרי אסור להוציא מהבתים לחצר, ולכן באופן זה לא גזרו חכמים איסור, ומותר לטלטל מחצר לחצר.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, ואמר רבי שמעון את דבריו בֵּין באופן שעֵירְבוּ בני החצר ביניהם, ובֵין באופן שלֹא עֵירְבוּ, ולא חששו חכמים שמא יבואו לטלטל בין החצרות חפצים ששבתו בבתים. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שההיתר לטלטל הוא בֵּין באופן שעֵירְבוּ וּבֵין באופן שלֹא עֵירְבוּ. פוסק הרי"ף: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים להלכה כִּשְׁמוּאֵל וְרַבִּי יוֹחָנָן, שמותר להוציא מחצר לחצר וכן לגג וקרפף אף כשעירבו בני החצר ביניהם.