מסכת עירובין, פרק י, שיעור 112

משנה

משנתנו ממשיכה לבאר את דיני הצלת ספרי הקודש מאיבוד בשבת: הָיָה האדם קוֹרֵא בְּסֵפֶר מכתבי הקודש העשוי בגלילה [כמו ספרי תורה שלנו] עַל הָאַסְקוּפָּה, שזהו מקום הגבוה יותר משלשה טפחים ופחות מתשעה, ורוחבו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ויש לו דין כרמלית, ולפניו רשות הרבים, וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ לרשות הרבים, ונשאר ראש אחד של הספר בידו, בכרמלית, וראשו האחר ברשות הרבים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, כיון שהטלטול מרשות הרבים לכרמלית אסור רק מדרבנן, ועוד, שהרי ראש אחד של הספר בידו, ואף אם היה עומד ברשות היחיד לא היה בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן, ולכן באופן זה שהוא עומד בכרמלית זו רק גזירה לגזירה ['שבות דשבות'], והתירו את הדבר משום כבוד ספר תורה (רבינו יהונתן עפ"י הגהת הב"ח).

הָיָה קוֹרֵא בספר תורה בְּרֹאשׁ הַגַּג, שזו רשות היחיד, וְנִתְגַּלְגֵּל הַסֵּפֶר מִיָּדוֹ כלפי חוץ, לכיוון רשות הרבים, עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ ראש הספר שנפל לְגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים מקרקע רשות הרבים, הרי זהו 'מקום פטור', שאין רשות הרבים מגעת אלא עד גובה עשרה טפחים מקרקעיתה, ולכן גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ [ודין זה הוא אף בדברי חול, כגון סדין וכדומה, שאם הוא עדיין באויר של 'מקום פטור' מותר להחזירו לרשות היחיד, ואין בכך שום איסור (משנה ברורה)]. אבל מִשֶּׁהִגִּיעַ הספר לְתוך עֲשָׂרָה טְפָחִים מקרקע רשות הרבים, אסור להחזירו לרשות היחיד, ואף שראשו האחד בידו ואין בכך משום איסור דאורייתא, הרי הדבר אסור מדרבנן, גזירה שמא יפול הספר כולו לרשות הרבים ויבא להחזירו לרשות היחיד, ויש בכך משום איסור דאורייתא, ולכן ישאירו תלוי כך עד צאת השבת, ובינתיים, כדי למעט את הבזיון, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב, שיהא הכתב כלפי הכותל ולא ייראה לכל.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם הספר אֵינוֹ מְסוּלָּק [-מרוחק] מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מְלֹא הַחוּט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, כיון שראשו האחד בידו, ואין בזה אלא איסור דרבנן, ובמקום שעדיין לא הגיע הספר לקרקעית רשות הרבים לא גזרו, משום בזיון כתבי הקודש [ובגמרא יבואר שרבי יהודה אינו חולק על תנא קמא, אלא דבריו נאמרו במקרה שונה].

רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם הגיע הספר בָּאָרֶץ עַצְמוֹ, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ לרשות היחיד, כיון שראשו האחד בידו, ואין בכך אלא איסור דרבנן, לְפִי שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר האסור מִשּׁוּם שְׁבוּת [-מדרבנן] העוֹמֵד בִּפְנֵי הצלת כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ מבזיון, ורק אם נפל הספר כולו לרשות הרבים, שיש בכך משום איסור תורה לטלטלו לרשות היחיד, לא יחזירנו.

גמרא

שנינו במשנה שבאופן שאינו יכול להעלות את ספר התורה לרשות היחיד, 'הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב'. תמהה הגמרא, וּמִי שָׁרֵי – וכי מותר להפוך את הכתב שבספר התורה כלפי הכותל, וְהָתַנְיָא – והרי כך שנינו בברייתא, כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, שאינם רוצים להשאיר את הכתב מגולה, שאין זו דרך כבוד, לֹא הִתִּירוּ לָהֶם לַהֲפֹךְ יְרִיעָה עַל פָּנֶיהָ, כיון שיש בכך משום בזיון לכתבי הקודש, אֶלָּא פּוֹרֵס עֲלֵיהֶן אֶת הַבֶּגֶד, ואם כן כיצד התירו כאן להפוך את כתבי הקדש על פניהם, כלפי הכותל. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי כותבי ספרים, אֶפְשָׁר – יש אפשרות לפרוס עליהם בגד, ולכן לא התירו להם להפוך יריעה על פניה, אבל הָכָא – כאן, לֹא אֶפְשָׁר – אין אפשרות אחרת, שהרי אינו יכול לפרוס בגד [שיש בכך משום טלטול מרשות לרשות, ומאותו טעם שאינו יכול לגלול את הספר אליו, אינו יכול להוציא בגד החוצה], דְּאִי לֹא מְהַפֵּךְ – שהרי אם לא יהפוך את הכתב לצד הכותל, אִיכָּא בִּזָּיוֹן טְפֵי – יש בכך משום בזיון גדול יותר לספר התורה, שיהיה כתבו כלפי חוץ.

דין נוסף בענין כבוד כתבי הקודש: וְאָסוּר לִזְרוֹק כִּתְבֵי הַקּוֹדֶשׁ, מִשּׁוּם שיש בכך בִּזָּיוֹן.

שנינו במשנה, 'משהגיע לעשרה טפחים, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב'. תמהה הגמרא, מדוע באופן שנכנס הספר לתוך גובה עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים אסור לו לגוללו אליו לרשות היחיד, והָא לֹא נָח – הרי לא נח הספר על גבי הקרקע, וכיון שלא נח ברשות הרבים, אין איסור להחזירו לרשות היחיד. מתרצת הגמרא, אָמַר רָבָא, אכן באופן שהתגלגל הספר על כותל רגיל, אף אם הגיע לאויר עשרה טפחים מקרקע רשות הרבים, מותר להחזירו לרשות היחיד, ומשנתנו עוסקת בְּכֹתֶל מְשׁוּפָּע, שהוא צר למעלה ורחב למטה, ונמצא שהספר נח על שיפוע הכותל, ולכן כשהגיע לאויר עשרה טפחים, שזהו מקום רשות הרבים, אסור להחזירו.

מקשה הגמרא, אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, אִי הָכִי – אם כך, שמדובר בכותל משופע, אֵימָא סֵיפָא – אמוֹר וּבַאֵר את מה ששנינו בסיפא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם הספר אֵינוֹ מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מְלֹא הַחוּט, מותר לגוללו, וְלדבריך קשה, הָא נָח – הרי נח הספר על גבי שיפוע הכותל, ומה בכך שהוא מסולק מהקרקע עצמה.

מתרצת הגמרא, אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבא, חַסּוּרֵי מִיחַסְּרָא – משנתנו חסירה היא, וְהָכִי קָתָנֵי – וכך יש לשנות בה, הִגִּיעַ הספר לַעֲשָׂרָה טְפָחִים הַסְּמּוּכִין לָאָרֶץ, הוֹפְכוֹ עַל הַכְּתָב, וכגירסת משנתנו, וכאן יש להוסיף ולשנות, בַּמֵֶה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, בְּכוֹתֶל מְשׁוּפָּע, דְּנָח הספר על שיפוע הכותל, אֲבָל בְּכוֹתֶל שֶׁאֵינוֹ מְשׁוּפָּע, אֲפִילּוּ אם הגיע הספר לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, והטעם לכך, לפי שֶׁרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם הספר אֵינוֹ מְסוּלָּק מִן הָאָרֶץ אֶלָּא מְלֹא הַחוּט, גּוֹלְלוֹ אֶצְלוֹ, מַאי טַעְמָא – ומה טעמו של רבי יהודה, כיון דבְּעִינָן – יש צורך שתהא הֲנָחָה עַל גַּבֵּי מַשֶּׁהוּ. ובאופן שהספר רחוק מהארץ אפילו כמלא החוט, אין זו הנחה, ואין זה נחשב שהוא נמצא ברשות הרבים [ובזה אף תנא קמא מודה, שהרי לא אמר את דינו כלל לגבי כותל ישר. ורבי שמעון חולק על דברי רבי יהודה, וסובר שאף אם נח ראש הספר על גבי הקרקע, מותר להחזירו לרשות היחיד כיון שראשו השני בידו].