מסכת עירובין, פרק י, שיעור 111

שנינו במשנה, 'מְצָאָן צְבוּתִין אוֹ כְּרוּכוֹת, מחשיך עליהן ומביאן'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הֵן הֵן צְבוּתִין הֵן הֵן כְּרוּכוֹת – בין 'צבותין' ובין 'כרוכות' היינו שהיו זוגות רבים, אלא ש'צְבוּתִין' היינו שהיו קשורים זוּגֵי זוּגֵי – כל זוג בפני עצמו, ו'כְּרוּכוֹת' היינו דִּכְרִיכֵי טוּבָא – שהיו זוגות רבים כרוכים זה בזה.

ממשיכה הגמרא ומבארת את האמור במשנה לגבי אופן זה שמצאן צבותין או כרוכות, 'מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן וּמְבִיאָן'. שואלת הגמרא, אַמַּאי – מדוע עליו להמתין עד צאת השבת, נְיעַיְּילִינְהוּ – יכניסם דרך לבישה זוּג זוּג, כדין האמור ברישא לגבי המוצא תפילין סתם. משיבה הגמרא, אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוּדָה, לְדִידִי מִיפַרְשָׁא לִי מִינֵיהּ דְאַבָּא – אני שמעתי את פירוש הדברים מאבי, רב יהודה, כָּל כמות תפילין שמוצא האדם, שֶׁאִילוּ מַכְנִיסָן זוּג זוּג, וְכָלוֹת – ותסתיים אותה כמות קֹדֶם שְׁקִיעַת הַחַמָּה של צאת השבת, מַכְנִיסָן בשבת עצמה דרך לבישה זוּג זוּג. וְאִם לָאו – אך אם בין כך לא יסיים להכניס את כל התפילין קודם שקיעת החמה, ויצטרך לשהות במקום לאחר צאת השבת, לא התירו לו לטלטלן אפילו את מקצתן בשבת, אלא מַחְשִׁיךְ עֲלֵיהֶן – שומר עליהם וממתין שם עד צאת השבת, וּמְבִיאָן כדרכו.

עוד שנינו במשנה, 'וּבְסַכָּנָה, מְכַסָּן וְהוֹלֵךְ לוֹ'. אוֹקִימְנָא – העמידה הגמרא דין זה [ואף גרסה כן במשנתנו], שדין זה שמכסה את התפילין והולך היינו בְּסַכָּנַת עֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָלוֹת, כְּגוֹן בִּשְׁעַת הַגְּזֵירָה, שגזרה המלכות שלא להניח תפילין, שבאופן זה יטמינם בשבת, ויחזור למחרת ויטלם בכלים סגורים, באופן שלא יסתכן. אֲבָל בְּסַכָּנַת לִיסְטִין, שחושש להשאר במקום מפני השודדים המצויים שם, מוֹלִיכָן כּוּלָּן כְּאֶחָד, פָּחוֹת פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – מהלך פחות מארבע אמות ועומד, וכן הלאה, עד שמכניסם למקום המשתמר [ועל דין זה נחלק רבי שמעון ואמר שעדיף שיוליכום כמה בני אדם, כל אחד יוליך פחות מארבע אמות וימסרם לחבירו, כמבואר במשנתנו. אמנם אם הוא לבדו, ואין אחרים עמו, אף רבי שמעון מודה שיוליכן פחות פחות מארבע אמות (תוספות)].

הרי"ף מביא עתה דין האמור במסכת ביצה בענין טלטול תפילין בשבת: גַּרְסִינָן בְּמסכת יוֹם טוֹב (ביצה טו.) בְּפֶרֶק רִאשׁוֹן, אדם שהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ, וּתְפִילִּין מונחים בְּרֹאשׁוֹ, וְשָׁקְעָה עָלָיו הַחַמָּה ונכנסה השבת, לא יסירם מראשו, שהרי אסור לטלטלם בידו, ואף אין לו מקום משתמר להניחם שם, ולכן מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן כדי שלא יראו האנשים שהוא מניח תפילין בשבת ויחשדו בו שהוא עובר איסור, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ, והתירו לו זאת, כדי שלא יצטרך להשאירם במקום שאינו משתמר, ויבואו לידי בזיון. הָיָה יוֹשֵׁב בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, ובתי מדרשות שלהם היו בשדה, שזהו מקום שאינו משתמר, וּתְפִילִּין בְּרֹאשׁוֹ, וְקָדַשׁ עָלָיו הַיּוֹם, מַנִּיחַ יָדוֹ עֲלֵיהֶן עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ. וְאִי אִיכָּא בַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה של העיר, והוא מקום המשתמר, דְאִי מַנִּיחָן בֵּהּ מִינַּטְרָן – שאם יניחם שם, באותו בית, ישתמרו, לא יטלטלם עד לביתו, אלא מַנִּיחָן בַּבַּיִת הַסָּמוּךְ לַחוֹמָה.

משנה

אגב דין זה, שיכולים בני אדם לטלטל תפלין על ידי שכל אחד מוליכם פחות מארבע אמות, מביאה המשנה דין דומה לגבי הכנסת חפץ מחוץ לתחום: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵירוֹ מעבירה לַחֲבֵירוֹ, וַאַפִילּוּ חוּץ לַתְּחוּם, כלומר, אם יש צרך להעביר חבית מים מחוץ לתחום שבת, יכולים להוציא את החבית מחוץ לתחום שבת על ידי בני אדם הרשאים להלך שם, כגון שהניחו ערובי תחומין, או שהם באים מעיר שמקום זה הוא בתוך התחום שלה, ודין זה הוא רק בחבית של הפקר, שכיון שאין לה בעלים סובר רבי יהודה שאינה נחשבת כמי ש'קנתה' שביתה במקומה, ומתר לטלטלה אף מחוץ לתחום על ידי בני אדם שהניחו ערוב תחומין [אך חבית השיכת לאדם מסים, אף לרבי יהודה הרי היא כרגלי הבעלים ואסור לטלטלה מחוץ לתחום, אף על ידי אדם שהניח ערובי תחומין]. אָמְרוּ לוֹ חכמים החולקים עליו, לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ – אסור להוליך את החבית בשבת יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ, כלומר, הרי אם היתה החבית שיכת לאדם מסוים היה אסור להוליכה יותר מהמקום שאליו רשאי בעל החבית להלך בעצמו, ולכן אף שחבית זו היא של הפקר, אסור להוליכה יותר מאלפים אמה.

גמרא

[קטע זה שייך למשנה לעיל] שנינו במשנה, 'וְכֵן בְּנוֹ'. תמהה הגמרא, בְּנוֹ, מַאי בָּעֵי הָתָם – כיצד יתכן שיגיע בנו אל מחוץ לעיר, ויצטרכו בני אדם לטלטלו. מתרצת הגמרא, תַּנָּא דְּבֵי שְׁמוּאֵל – שנו בבית מדרשו של שמואל, כְּשֶׁיְּלָדַתּוּ אִמּוֹ בַּשָׂדֶה בשבת, ורוצה אביו להכניסו לבית.