מסכת ערלה, פרק ב, משנה ז

משנה ז: לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד. כְּגוֹן גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, מֻתָּר:

משנה ז: ממשיכה משנתנו ומבארת את דברי דוסתאי תלמידו של שמאי הזקן, לענין מה אמרו 'כל המחמת והמתבל והמדמע' לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר, היינו בתערובת מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד, כְּגוֹן גְּרִיסִין של תרומה שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים של היתר, שזו תערובת מין בשאינו מינו, וְיֵשׁ בָּהֶם – בגריסי התרומה בְּנוֹתֵן טַעַם בעדשים של היתר, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, הכל אָסוּר, כיון שכאשר טעם התרומה מורגש, אפילו אם יש מאה ועוד של היתר כנגדו, הכל אסור, וזהו 'להחמיר'. אבל אם אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, הכל מֻתָּר, כיון שבתערובת של מין בשאינו מינו, כאשר אין טעם האיסור מורגש, בטל האיסור ברוב, אפילו בפחות ממאה ואחד.