מסכת ערלה, פרק ב, משנה יד
משנה יד: שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה וְשֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה, לֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָזֶה כְדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים:
משנה יד: שְׂאֹר שֶׁל תְּרוּמָה המותר לכהנים ואסור לזרים, וּשאור שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם האסור לכל אדם, שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ עִסָּה של חולין, לֹא בָזֶה לבדו יש שיעור כְדֵי לְחַמֵּץ וְלֹא בָזֶה לבדו כְדֵי לְחַמֵּץ, וְנִצְטָרְפוּ וְחִמְּצוּ, אָסוּר לְזָרִים, כיון שעבורם שני השאורים אסורים, וסוברים חכמים כשיטתם לעיל (משנה י) שכמה תבלינים שכל אחד אסור באיסור אחר מצטרפים לאסור את כל התבשיל, ואף כאן מצטרפים שני השאורים לאסור את העיסה, וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים, כיון שתרומה מותרת להם, ואילו בשאור של כלאי הכרם לבדו אין כדי לחמץ את העיסה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר גם לְזָרִים וְגם לַכֹּהֲנִים, וכשיטתו לעיל (שם) שכמה איסורים משמות שונים אינם מצטרפים לאסור את התבשיל, ואף כאן אין שני האיסורים של שני השאורים מצטרפים לאסור את העיסה.
