מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק ב
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. בזמן שהחמץ אסור בהנאה, אסור גם להסיקו בתנור, כיון שהוא נהנה מחום האש, ואף שזו דרך שריפה, הדבר אסור.
ב. דרך ביעור חמץ היא בין על ידי שריפה, ובין על ידי פירורו וזרייתו לרוח או הטלתו לים.
ג. חרך האדם את החמץ קודם זמן איסורו עד שאינו ראוי לאכילת כלב, מותר הוא בהנאה אף לאחר זמן איסורו.
ד. חמץ בפסח אסור בין באכילה ובין בהנאה.
ה. אדם הנמצא בסכנת חיים, רשאי להנצל על ידי דברים האסורים בהנאה, או שאר איסורי תורה, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.
ו. אפילו להתרפאות על ידי עצי עבודה זרה, אסור, כיון שבכך נראה כמודה בה, וצריך אדם למסור נפשו ולא להודות בעבודה זרה.
ז. הרודף אחרי נערה המאורסה, מותר להורגו כדי להצילה, וכן הרודף אחר חבירו להורגו, מותר להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדף.
ח. במקום חולי, אף שאין בו סכנה, מותר להשתמש באיסורי הנאה שלא כדרך הנאתן, כיון שאין בכך אלא איסור דרבנן, הנדחה במקום חולי.
ט. כלאי הכרם אסורים בהנאה מן התורה אפילו שלא כדרך הנאתן.
י. אדם הנמצא במקום שהוא נהנה בעל כרחו מדבר איסור, כגון ריח קטורת של עבודה זרה, אם אינו מתכוין ליהנות, הדבר מותר. ואם הוא מתכוין להנות מכך, אף אם היציאה משם כרוכה בטירחא מרובה, אסור לו להשאר שם.
יא. תנור שהוסק באיסורי הנאה, בין חדש ובין ישן, אסור ליהנות מאותו היסק, אך לאחר מכן התנור מותר. ואם אפה את הפת בתנור או בהיסק שנאסר, הפת אסורה.
יב. כלי אכילה, או אפילו קדירה, שנגמרה מלאכתם על ידי איסורי הנאה, אסורים בהנאה לעולם.
יג. חמץ של גוי שעבר עליו הפסח, מותר באכילה ובהנאה.
יד. חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה מדרבנן, אך רק אם הוא נמצא בעין, אבל אם התערב במאכל אחר, בין במינו ובין שלא במינו, מותר.
טו. חמץ שנפלה עליו מפולת בגובה שלשה טפחים, אין צורך לחפש אחריו, אך צריך לבטלו.
טז. חמץ בפסח מחצות יום ארבעה עשר בניסן], אף אם התערב במאכל אחר, בין במינו ובין שלא במינו, ואפילו במשהו, אסור.
יז. קדרות של חמץ שעבר עליהם הפסח, מותרות, כיון שהחמץ בלוע בהם, ואינו בעין.
יח. אסור ללוש עיסה בשרית או חלבית, מחשש שישכחו ויאכלו אותה עם המין האחר. אך אם אפה את הפת בצורה שונה מהרגיל, הדבר מותר, כיון שיש היכר לכך שהיא בשרית או חלבית.
יט. אסור למרוח את תחתית התנור בשומן בשרי, כיון שהפת שתיאפה בו תהיה בשרית, ויש לחשוש שיאכלוה עם חלב.
כ. כלי העשוי מרעפים, שמשמש לאפיית חמץ בכל השנה, אסור לאפות בו מצות בפסח, אלא אם כן ימלא אותו גחלים מבפנים ויסיקנו.
כא. סכינים המשמשים לחמץ, יש להגעיל את הקת עם הלהב במים רותחים ובכלי ראשון.
כב. כל כלי של עץ או ברזל או אבן שיש, המשמשים בימות השנה לבישול חמץ בכלי ראשון, יש להגעילם לפסח בכלי ראשון. ואותם כלים שמשתמשים בהם ב'כלי שני', יש לשפוך עליהם מים שנעשים כ'כלי שני', ולהשהותם עד שיפלטו את החמץ הבלוע.
כג. הקונה מגוי כלי מאכל שלא השתמש בהם הגוי, מטבילם, ומשתמש בהם.
כד. הקונה מגוי כלי מאכל שהשתמש בהם הגוי, צריך מלבד ההטבלה גם להכשירם, ולכן אם השתמש בהם הגוי בצונן – מדיחם במים. ואם השתמש בהם בחמין – מגעילם בחמים. ואם השתמש בהם באש, מלבנם באש.
כה. הבא להגעיל קדירה גדולה, ואין לו כלי גדול יותר להכניסה לתוכו, מקיף את שפתה העליונה בטיט או בבצק, וממלא אותה מים חמים, ומרתיח אותם בתוכה עד שניתזים ניצוצות של המים הרותחים על שפתה.
כו. כלי חרס המצופים עופרת, אם יש סדקים בציפוי, הרי החרס עצמו בולע, ואם השתמשו בהם בחמין אין דרך להכשירם.
כז. ואם הם חלקים ואין בהם סדקים, אם הם לבנים או שחורים, אם השתמשו בהם לחמין, אין דרך להכשירם. ואם השתמשו בהם לצונן, מדיחם והם כשרים. אבל אם הם ירוקים, שמעורב בהם צריף שבולע הרבה, אין דרך להכשירם, ואפילו אם השתמשו בהם על ידי צונן לא תועיל להם הדחה.
כח. כלי חרס שהשתמשו בהם בימות השנה לחמץ צונן, מותר להשתמש בהם בפסח, חוץ מאופנים שהונח בהם חמץ חריף, כגון שאור, המשמש להחמצת עיסות אחרות, חרוסת, שיש בה חומץ, וכן אם רגילים להשהות בכלי חמץ במשך זמן רב.
כט. המנהג עתה הוא שלא להשתמש בפסח כלל בכלי חרס של חמץ, ומנהג טוב וראוי הוא.
ל. גוי שהלוה ממון לישראל, והפקיד הישראל בידו חמץ כמשכון להלואה, ואמר לו שאם לא ישלם לו את החוב בזמנו יקנה מעכשיו את החמץ, ולא פרעו, אף אם עבר עליו הפסח מותר החמץ באכילה ובהנאה.
לא. ניתן לאפות 'מצת מצוה' לליל פסח מכל אחד מחמשת מיני דגן, שהם חטים, שעורים, כוסמין שזהו מין חטים], שבולת שועל ושיפון שהם ממין שעורים]. אך לא באורז ודוחן וכדומה, שאינם מחמיצים לעולם.
לב. יוצאים ידי חובת אכילת מצת מצוה במצה של דמאי, מעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר, מעשר שני והקדש שנפדו. וכהנים אף בחלה ותרומה.
לג. אין יוצאים ידי חובת אכילת מצת מצוה במצה שיש עבירה באכילתה, כגון טבל, מעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר, מעשר שני חוץ לירושלים שלא נפדה, הקדש שלא נפדה.
לד. מצת מצוה צריכה להיאפות לשם מצוה, ולכן אם אפה אדם מצות כדי להקריבם עם קרבן תודה או נזיר שהוא חייב בהם, אף אם לא הביאם לבסוף עם הקרבן אינו יכול לצאת בהם ידי חובת מצת מצוה. אך אם אפאם כדי למוכרם בשוק לשם קרבנות אלו, יוצאים בהם ידי חובת מצת מצוה, כיון שבודאי היתה בדעתו שאם ישארו בידו ישתמש בהם למצת מצוה.
לה. אסור ללוש עיסה של מצות במים פושרים, כיון שהם ממהרים את החימוץ, אלא במים צוננים בלבד.
לו. מותר ללוש את העיסה להכנת המצות במים המעורבים במי פירות, כגון יין ושמן ודבש, אך אין יוצאים בה ידי חובת מצת מצוה בלילה הראשון, כיון שאין זה 'לחם עוני' אלא מצה עשירה.
לז. עיסה שלשו אותה במי פירות בלבד, כגון יין שמן או דבש, ללא מים, אינה מחמיצה. ואם היו מעורבים בה מים, אף שאין חייבים על חימוצה כרת, אסורה באכילה.
לח. מצת מצוה צריכה להיות 'לחם עוני', ולכן אין יוצאים ידי חובה במצה שעיסתה נחלטה ברותחים, ולא באשישה יש אומרים מצה גדולה ביותר, ויש אומרים מצה שנילושה בדבש], אמנם אין צורך לעשות את המצות מקמח מעורב בסובין, אלא מותר לעשותה אף מקמח נקי ביותר.
לט. מותר לאפות ביום טוב אפילו כמות גדולה של פת, אך בפסח אין אופים יותר משיעור שיש בו חיוב הפרשת חלה, מחשש שתבא העיסה לידי חימוץ.
מ. אין לאדם לעשות את מצותיו מצויירות, שמא מתוך ששוהה בציוריהם, תחמיץ העיסה, ואפילו אם עושה זאת במהירות על ידי דפוס, אסור. אך לנחתומים, שהכל יודעים שעושים זאת על ידי דפוסים, מותר. בין כך ובין כך יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצת מצוה.
מא. חיוב הפרשת חלה הוא רק מעיסה שמיועדת לאפיית 'לחם', ונאפתה בתנור או בקדירה, אבל אם הכין עיסה מטוגנת בדבש, או רכה מאד ועשויה כספוג, או מטוגנת במחבת, ואפאן בחום השמש, פטורה מחלה.
מב. עיסה העשויה מחולין ותרומה המעורבים יחד, פטורה מחלה.
מג. מצה העשויה בקדירה, ומצה שאינה אפויה כל צרכה, אך כששוברים אותה אין חוטים של בצק נמשכים ממנה, יוצאים בה ידי חובת מצה בפסח.
מד. מצה העשויה מבלילה רכה, ואפויה בתוך גומה שבקרקע, ושמרה היטב שלא תחמיץ, יוצאים בה ידי חובה, ומברכים עליה המוציא וברכת המזון.
מה. מצה אפויה שנמחתה במים לגמרי, אין יוצאים ידי חובה באכילתה. אך אם רק התבשלה או התרככה במים, מותר לזקן או חולה לאוכלה כך, ויוצא בה ידי חובה.
מו. יוצאים ידי חובת אכילת מרור בחזרת חסה], עולשין, תמכא, חרחבינא ומרור, והאוכל כזית מרור מכמה מיני מרור שונים, יצא. ובאכילת העלים יש צורך שיהיו לחים, ובאכילת הקלחים יוצאים אף אם הם יבשים. ואין יוצאים בהם ידי חובה כשהם שלוקים, כבושין או מבושלים.
מז. מצוה לקיים אכילת מרור בחסה, כיון שנרמז בכך שה' חס על ישראל. ועוד, כשם שהחסה בתחילתה היא רכה ואחר כך מתקשה, כך מצרים בתחילה קירבו את ישראל ברכות, ואחר כך נעשו קשים.
מח. יוצאים ידי חובת אכילת מרור בדמאי, במעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר, ובמעשר שני והקדש שנפדו.
מט. בימות הפסח אסור לשרות מורסן פסולת קמח] במים לצורך תרנגולים, כיון שהוא יחמיץ, אך מותר לשרותו ברותחים, כיון שבכך נמנעת החמצתו. וכן אשה לא תשרה את המורסן במים כדי להשתמשו בו במרחץ, אך רשאית לשפשף בו את גופה כשהמורסן יבש, אף שגופה רטוב.
נ. אסור ללעוס בפסח חיטים כדי להניח על גבי מכה שבגוף, כיון שהם יחמיצו.
נא. בצק אפוי, אף אם בישלו אחר כך, אינו מחמיץ לעולם. וכן בצק שנחלט ברותחים, אינו מחמיץ.
נב. אם נטף דלף מים על גבי קמח, טיפה אחר טיפה ללא הפסקה, אינו מחמיץ.
נג. אסור להניח בקדירה קליות, כדי שישאבו את הזוהמה, מחשש שלא נקלו היטב, והחלק שנשאר חי יחמיץ.
נד. אסור לרחוץ את השעורים בפסח. ואם רחצם, והגיעו לשיעור שאם יניחום על פי האבוב יתבקעו מעצמם, אסורות. ויש מתירים אם לא התבקעו ממש. ואם מצאום בתוך התבשיל, אין התבשיל נאסר אלא אם כן התבקעו ממש.
נה. המדקדק במצוות, לא ישרה במים אפילו חיטים קשות, מחשש לחימוץ.
נו. בזמן הזה, שאין בקיאים, אסור לרחוץ את התבואה לפסח, ואף לא לחלוט ברותחין.
נז. קמח שאופים ממנו מצות מצוה ללילה ראשון של פסח, צריך שמירה מזמן קצירה, שלא יבואו עליו מים.
נח. בגד שאבד בו חוט של כלאיים, אסור למוכרו אפילו לגוי, מחשש שימכרנו לישראל, וכן לא יעשנו מרדעת לחמור, שמא לאחר זמן ישכח שיש בה כלאיים, אך רשאי לעשות ממנו תכריכים למת, הפטור מהמצוות.
נט. חיטים שנרטבו במים לפני פסח, יש למוכרם מעט מעט לישראלים קודם הפסח, בשיעור שיסיימו את אכילתם קודם הפסח. אבל לא ימכרם לגוי, שמא ימכור אותם לישראל.
ס. אסור לתת בפסח קמח ומים וחומץ לתוך הקדירה, אף אם נותן תחילה את הקמח ואחר כך את החומץ, מחשש להחמצה. אבל מותר לעשות זאת בקמח של מצה שכבר נאפתה, וחזרו וטחנוה.
סא. אסור לתת קמח לתוך החרוסת, שיש בה חומץ, כיון שמחמת חריפותה מחמיץ הקמח, ואם נתן – ישרף מיד.
סב. אסור לתת קמח לתוך החרדל, מחמת שחריפותו ממהרת את ההחמצה, ואם נתן – יאכל מיד, קודם שיחמיץ.
סג. אסור לבשל את קרבן הפסח במים, בשמן או דבש, ואף לא במי פירות. אבל מותר לסוך אותו בשעת צלייתו בשמן, דבש או מי פירות, וכן מטבלים בהם את הבשר בעת אכילתו.
סד. אופה המצנן את ידיו במים בעת לישת הבצק, לא ישפוך את המים במקום שהם נקוים, מחשש החמצה, אלא ישפכם במקום מדרון.
סה. אין לשים עיסה של מצות במקום שהשמש זורחת בו, וביום מעונן אין אופים כלל תחת כיפת השמים.
סו. ולא במים חמים, ולא במים שנשאבו בו ביום, שעדיין הם חמים קצת, אלא במים שלנו לילה שלם בכלי, כדי שיצטננו.
סז. לא תניח האשה את העיסה של המצה באמצע העריכה ותתעסק בדבר אחר, מחשש שתחמיץ בינתיים.
סח. אשה שיש לפניה כלי מלא מים ומשתמשת בהם לצנן את ידיה, לא תשתמש בהם לקטף את פני העיסה, כיון שהם מתחממים מידיה, וכשתקטף בהם את העיסה הרי היא ממהרת את החמצתה.
סט. עיסה שנילושה במים חמים ואפו ממנה מצות, אסורות באכילה.
(ספר יוחסין)
