מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 23

גמרא

שנינו במשנה, 'אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת ולא לתוך החרדל, ואם נתן יאכל מיד. ורבי מאיר אומר, ישרף'. אָמַר רַב כַּהֲנָא, מַחֲלֹקֶת זו היא לגבי קמח שניתן לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, שהוא חריף מאד, ואין חריפותו מניחה לקמח להחמיץ, ולכן לדעת תנא קמא מותר לאוכלו מיד, אֲבָל אם ניתן הקמח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת, לדִּבְרֵי הַכֹּל יִשָּׂרֵף מִיָּד, כיון שאין חריפותה רבה כל כך, ומתוך כך הקמח שנותנים בה מחמיץ מיד.

שנינו במשנה, 'מֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם וְכוּ' ישפכו, מפני שהם מחמיצים'. תַּנְיָא בברייתא, שׁוֹפְכָן בִּמְקוֹם מִדְרוֹן, וְאֵין שׁוֹפְכָן בִּמְקוֹם הָאֶשְׁבּוֹרֶן – במקום ישר, כיון שאם יעשה כן יקוו המים באותו מקום, וכיון שהם מעורבים בקמח, יחמיצו.

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין אפיית מצות: אָמַר רַב יְהוּדָה, אִשָּׁה, לֹא תָּלוּשׁ את העיסה לאפיית המצות, אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ – 'שישנו', כלומר, שנשאבו אתמול ועבר עליהם לילה בכלי, שמתוך כך הם מצטננים, ואינם ממהרים את החמצת העיסה, אבל מים שנשאבו היום עדיין חמים הם, כמו שיבואר להלן, ואין ללוש בהם.

דָּרַשׁ רָבָא, אִשָּׁה, לֹא תָּלוּשׁ את העיסה לאפיית המצות, לֹא בַּחַמָּה, כיון שחום השמש ממהר את חימוץ העיסה, וְלֹא בְּמים חַמִּין, הממהרים את החימוץ, וְלֹא בְּחַמֵּי חַמָּה – מים שהתחממו בחום השמש, וְלֹא בַּמַּיִם הַגְּרוּפִים, ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'מים הגרופים' היינו מַיִם שֶׁנִּשְׁאֲבוּ בּוֹ בַּיוֹם, שעדיין הם חמים מחמת תנועת המים וחיכוכם בעת שאיבתם, אֶלָּא בְּמַיִם שֶׁלָּנוּ בלילה בכלי. וְלֹא תַּגְבִּיהַּ יָדָהּ מַן הַתַּנּוּר, עַד שֶׁתִּגְמֹר אֶת הַפַּת. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא תִּתְעַסֵּק בְּדָבָר אַחֵר וְתַנִּיחַ את הָעִיסָּה, מחשש שתחמיץ בינתיים. וּצְרִיכָה האשה שיהיו לה שְׁנֵי כֵּלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמְּקַטֶּפֶת בּוֹ – מטפחת במים על פני העיסה בעת עריכתה, וְאֶחָד שֶׁמְּצַנֶּנֶת בּוֹ אֶת יָדֶיהָ, אך לא תעשה את שני הדברים בכלי אחד של מים, כיון שהמים בכלי שמצננת בו את ידיה מתחממים מחום ידיה, ויכולים להחמיץ את העיסה.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, עָבְרָה האשה וְלָשָׁה את העיסה במים חמים, מַאי – מה דין המצות שנאפו מעיסה זו. מַר זוּטְרָא אָמַר, מֻתָּר לאוכלם בפסח. וְרַב אַשִׁי אָמַר, אָסוּר. וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו שהלכה כְּרַב אַשִׁי, שהדבר אסור אפילו בדיעבד.

מוסיף הרי"ף את דברי הגמרא במסכת יומא (כח:) בענין זה: וּמה שאמר רבא שלא תשב האשה בחמה ותלוש, לֹא מִיבַּעְיָא מֵיתָב בְּשִׁמְשָׁא וּמֵילָש דְּאָסוּר – אין צריך לומר שאסורה לשבת בחום השמש וללוש, אֶלָּא אֲפִילּוּ מֵיתָב תּוּתֵי רְקִיעָא בְּיוֹמָא דְּעֵיבָא וּמֵילָשׁ אָסוּר – אלא אסור אפילו לשבת תחת כיפת השמים ביום מעונן, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נָפְלָה שִׁמְשָׁא בְּהַהִיא דּוּכְתָּא – ואף שאין השמש זורחת באותו מקום מסוים שבו מתעסקים בעיסה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דיוֹמָא דְּעֵיבָא כֻּלֵיהּ שִׁמְשָׁא – יום מעונן, בכולו שולט חום השמש, כיון שהעננים מונעים מהשמש לזרוח בצורה ישרה על הארץ, הרי חום השמש מתפשט על פני כל העננים, ובכל מקום שיש נקב קטן בעננים, נכנס בו חום השמש בכח, ולכן ביום מעונן אין לאפות כלל תחת השמים.

סְלִיקוּ לְהוּ כָּל שָׁעָה