מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 22

הרי"ף מבאר עתה את דין שמירת החיטים והקמח לשם מצות מצה: וּמִיבָּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לִנְטּוּרֵי קִמְחָא דְּפִסְחָא מֵעִדַּן קְצִירָה – וצריך האדם לשמור את הקמח המיועד לאפיית המצות מזמן קצירת החיטים, שלא יבואו עליהם מים כלל, דְּאָמַר קְרָא – שהרי נאמר בפסוק לגבי מצוות אכילת מצה (שמות יב יז) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת', והיינו שיש לשומרם מחימוץ. וְכך אָמַר לְהוּ [-להם] רָבָא לְהַנְהוּ דִּמְהַפְּכֵי כִּיפֵי – לאותם הקושרים את התבואה לעומרים בימות הקציר, כִּי מְהַפְּכִיתוּ, הַפִּיכוּ לְשׁוּם מַצָּה – כבר בקשירת העומרים עשו זאת לשם מצות מצה, כְּלוֹמַר, הִזָּהֲרוּ בָּהֶן כבר באותה שעה שֶׁלֹּא יָבֹא עֲלֵיהֶם מַיִם. פֵּרוּשׁ 'כִּיפֵי', עֳמָרִים.

הגמרא מביאה מעשה בענין זה של חיטים שנרחצו במים: הַהִיא אַרְבָּא דְּטָבְעָה בְּחִישְׁתָה – מעשה בספינה טעונה חטים שטבעה לפני פסח בנהר ששמו חישתא, והצליחו להוציא ממנה את החטים לאחר שטבעה, שַׁרְיֵיהּ רָבָא לְזַבּוֹנֵיהּ לְנָכְרִים – התיר רבא למכור את החטים הללו לגויים. אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רַבָּה בַּר לֵיוָאֵי לְרָבָא, כיצד התרת למוכרם לגויים, והרי שנינו בתוספתא (כלאים ה יט), בֶּגֶד שֶׁאָבַד בּוֹ כִּלְאַיִם, כלומר, בגד צמר שידוע שתפרו בו חוט של פשתן, ואין יודעים עתה היכן הוא אותו חוט, ומחמת כן אי אפשר להוציאו ולהכשיר את הבגד, הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְנָכְרִי, מהטעם שיבואר להלן, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מִרְדַּעַת לַחֲמוֹר, שמא לאחר זמן ישכח שיש בו כלאים ויטלנו משם ויתפרנו באחד מבגדיו, אֲבָל עוֹשֶׂה אוֹתוֹ תַּכְרִיכִין לְמֵת, שהרי המת פטור מן המצוות, וגם אין חשש שיטול משם את הבגד, שהרי בגדי המת אסורים בהנאה. סיים רבה בר ליואי את קושייתו, הרי לנָכְרִי, מַאי טַעְמָא לֹא ימכרנו, לָאו מִשּׁוּם דְּהָדַר וּמְזַּבֵּין לֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל – האם אין זה מחשש שמא ימכרנו הגוי לישראל אחר, והלה לא ידע שיש בו כלאיים, ואם כן אף בחטים אלו יש לאסור את מכירתם לנכרי מחשש שיחזור הגוי וימכרנו לישראל. הָדַר – חזר ואָמַר רָבָא תקנה אחרת לאותו מטען של חיטים שהיה בספינה ונרטב ממי הנהר, נִיזְדַּבְּנִינְהוּ קַבָּא קַבָּא לְיִשְׂרָאֵל – יש למכור את החטים לישראל בשיעור מועט, לכל אחד שיעור קב בלבד, כִּי הֵיכִי דְּכָלְיָא קָמֵי פִּסְחָא – כדי שיסיימו הכל לאוכלם קודם הפסח, ולא יבואו להשתמש בהם בפסח.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אֵין מוֹלְלִין אֶת הַקְּדֵרוֹת בְּפֶסַח – אין נותנים לקדירה קמח ומים וחומץ להתבשל יחד, כפי שהיו נוהגים לעשות בקדירות חדשות, כיון שהמים והקמח יחד יחמיצו, וְהָרוֹצֶה שֶׁיִּמְלוֹל, נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח תחילה לתוך הקדירה, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ, שבאופן זה אין החומץ מניח לקמח להחמיץ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אף נוֹתֵן אֶת הַחֹמֶץ וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן אֶת הַקֶּמַח, כיון שאף באופן זה מונע החומץ את הקמח מלהחמיץ. עוּלָא אָמַר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין בנתינת הקמח תחילה ובין בנתינת החומץ תחילה, אָסוּר, מִשּׁוּם 'לֵךְ לֵךְ אָמְרִין לִנְזִירָא, סְחוֹר סְחוֹר, לְכַרְמָא לֹא תִּקְרַב', כלומר, כשם שאומרים לנזיר שילך מסביב לכרם ולא יכנס אליו כלל, מחשש שיאכל בו ענבים האסורים עליו, כך כאן צריך האדם להתרחק מכל דבר העשוי לבוא לידי חמץ. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה, כדברי עולא.

מוסיפה הגמרא: אֲבָל בַּ'חֲסִיסֵי', שָׁרֵי – מותר למלול את הקדירה, דְּהָא רַבָּה גוּפֵיהּ, מָחוּ לֵיהּ בַּחֲסִיסֵי – היו נותנים עבורו בקדירה 'חסיסי'. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ 'חֲסִיסֵי', מַצָּה אֲפוּיָה שֶׁטּוֹחֲנִין אוֹתָהּ [והיינו 'קמח מצה'], וּמְבַשְּׁלִין אוֹתָהּ בַּמַּיִם, וּמוֹלְלִין בָּהּ אֶת הַקְּדֵרוֹת, וכיון שהיא כבר אפויה, אינה באה לידי חימוץ.

משנה

אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת, העשויה לטבל בה את הבשר, ויש בה חומץ, וְלֹא לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, כיון שמתוך חריפותם הם ממהרים את החמצת הקמח [ומדובר שיש בהם גם מים], וְאִם עבר ונָתַן לתוכן קמח, יֵאָכֵל מִיָּד, קודם שיחמיץ, וְרַבִּי מֵאִיר חולק ואוֹמֵר, יִשָּׂרֵף, כיון שבתערובת זו הקמח מחמיץ מיד, ולכן אסור לאוכלו אפילו מיד לאחר נתינת הקמח [ובגמרא יבואר שמחלוקת זו היא רק לגבי חרדל, אך בחרוסת הכל מודים שישרף].

נאמר בתורה לגבי קרבן פסח (שמות יב ט) 'אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ', המשנה מבארת עתה דינים אלו: אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת קרבן הַפֶּסַח, לֹא בְּמַשְׁקִין, כגון שמן או דבש, וְלֹא בְּמֵי פֵּירוֹת, כגון מיץ תותים או רימונים, שאף זה בכלל בישול, וכל שכן שאין מבשלים במים, האסורים בפסוק בפירוש. אֲבָל סָכִין את הקרבן בשעת צלייתו וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בשעת אכילתו בָּהֶם – במשקין או במי פירות [אבל לא במים (רמב"ם)], כיון שבאופן זה אין הם מפיגים את טעם הצלי (מאירי).

מֵי תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם – מים שהנחתום [האופה את הפת או את המצה] מצנן בהם את ידיו בעת מלאכת לישת הבצק, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין, שהרי יש בהם שאריות של קמח שהיו על ידיו של הנחתום.