מסכת פסחים, פרק ד, שיעור 30

משנה

אדם המקריב קרבן בבית המקדש, אסור בעשיית מלאכה כל אותו היום. ולכן בערב פסח, שכל אדם מישראל חייב להקריב קרבן פסח, אסורים הכל בעשיית מלאכה. אמנם, כיון שאי אפשר להקריב את קרבן הפסח אלא מחצות היום והלאה, אף איסור המלאכה אינו אלא מחצות היום והלאה, ומשנתנו מבארת שדין עשיית מלאכה בערב פסח עד חצות היום, תלוי במנהג המקום:

מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְּסָחִים עַד חֲצוֹת היום, עוֹשִׂין – רשאים לעשות, ומָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, כדי שלא ישכח האדם לבער את חמצו, ולשחוט את פסחו, ולהכין מצות ללילה, אֵין עוֹשִׂין – אסור לכל אדם לעשות מלאכה במקום זה. אדם הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶּׁעוֹשִׂין בו מלאכה לְמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ שהלך מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, לְמָקוֹם שֶּׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם, וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, ולכן בשני האופנים אסור לו לעשות מלאכה.

מוסיפה המשנה ומבארת מדוע הבא ממקום שאין עושים בו מלאכה רשאי לנהוג כמנהג המקום שיצא משם, וְאף שאמרו חכמים בדרך כלל אַל יְשַׁנֶּה ממנהג המקום, לא אמרו כן אלא מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת, אבל היוצא ממקום שאין עושים בו מלאכה למקום שעושים בו מלאכה, לא יגרום מחלוקת כשלא יעשה מלאכה, כיון שיסברו האנשים שמחמת טעם אחר הוא בטל ממלאכה, שהרי יש בני אדם רבים שאין להם מלאכה לעשות.

גמרא

שנינו במשנה, 'מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות' וכו', ומכך שיש תוקף למנהג שלא לעשות מלאכה לפני חצות, מוכח שלאחר חצות יש איסור גמור בכל מקום לעשות מלאכה, שהרי לולא זאת לא היה המנהג מחייב כלל [כשם שאם היו נוהגים להתבטל ממלאכה באחד מימות החול, לא היה זה מנהג המחייב], ואם כן קשה, מַאי אִירְיָא דְּתָנֵי – מדוע נקטה המשנה דווקא 'עַרְבֵי פְּסָחִים', הרי יכלה לנקוט אֲפִילּוּ עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים נַמֵּי – שגם בהם יש איסור עשיית מלאכה בחלק מהיום [וממילא אם ינהגו איסור בכל היום, יחייב המנהג את כל בני המקום]. ומוכיחה הגמרא שיש איסור עשיית מלאכה בערב שבת, דְּתַנְיָא בברייתא, כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – מזמן מנחה קטנה והלאה, והיינו לאחר תשע שעות זמניות שביום, אֵינוֹ רוֹאֶה מאותו ממון שהרויח סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם, והבינה הגמרא שזהו מחמת שהדבר אסור.

מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בערבי שבתות וימים טובים, מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה הוּא דְּאָסוּר, אבל סָמוּךְ לְמִנְחָה, שָׁרֵי – מותר לעשות מלאכה, אף שכבר עבר חצות היום [שהוא מיד בסוף שעה שישית], הָכָא – אבל כאן, בערב פסח, מֵחֲצוֹת היום אסור לעשות מלאכה. תירוץ נוסף: אִי נַמִּי – עוד יש לחלק, הָתָם – שם, בערבי שבתות וימים טובים, סִימָן בְּרָכָה הוּא דְּאֵינוֹ רוֹאֶה – אמרו חכמים רק שאינו רואה סימן ברכה בממון שירויח באותו זמן, הָא שַׁמּוּתֵי לֹא מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ – אבל אין בית דין מנדים אותו, כיון שאין זה איסור ממש, אבל הָכָא – כאן, העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות, שַׁמּוּתֵי נַמִּי מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ – אף מנדים אותו על כך, כיון שזהו איסור גמור.

מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנְיָא בברייתא, הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וּבְעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה – מזמן מנחה קטנה והלאה, וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת וּבְמוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים [קודם שיסיימו הציבור תפילת ערבית], וּבְכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בו נִדְנוּד עֲבֵירָה, ומבארת הגמרא שלשון זו של הברייתא באה לְאַתוּיֵי [-לרבות] תַּעֲנִית צִבּוּר, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם מאותו ממון שירויח בזמנים אלו.

רָבָא רָמֵי – הקשה סתירה לכאורה בין שני פסוקים, כְּתִיב (תהילים קח ה) 'כִּי גָּדוֹל מֵעַל שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ', וּכְתִיב בפסוק אחר (שם נז א) 'כִּי גָּדוֹל עַד שָׁמַיִם חַסְדֶּךָ', הָא כֵּיצַד – איך ניתן ליישב את שני הפסוקים, האם חסד ה' גדול 'עד שמים' או 'מעל שמים', ותירץ רבא, כָּאן – הפסוק האומר שחסד ה' גדול 'מעל שמים' נאמר לִבני אדם העוֹשִׂין את התורה והמצוות לִשְׁמָהּ, מחמת אהבת ה', שיעשה ה' עבורם ניסים שמחוץ לדרכי הטבע, וזהו 'מעל שמים', וְכָאן לְעוֹשִׂין שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, ושכרם הוא בגדרי הטבע, ועליהם נאמר 'עד שמים'. והטעם שיש שכר אף לעושים שלא לשמה הוא כִּדבריו דְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת, וַאֲפִילּוּ אם עושה כן שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שמקיימם בתחילה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, בָּא לבסוף לידי עשייתם לִשְׁמָהּ.

בְּנֵי העיר בִּישָׁן, נָהוּג דְּלֹא הֲווֹ אַזְלֵי מִצּוֹר לְצִדֹּן בְּמַעֲלֵי שַׁבַּתָּא – היו נוהגים שלא ללכת מהעיר צור לעיר צידון, ששם היה יום השוק ביום שישי, הגם שהיו המקומות סמוכים זה לזה, כדי שלא יתבטלו מהכנת צרכי שבת. לאחר שמתו בני אותו דור שהנהיגו כן, אֲתוּ בְּנַיְיהוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – באו בניהם לפני רבי יוחנן, ואָמְרוּ לֵיהּ, אֲבְהָתִין הֲוֵי אֶפְשָׁר לְהוּ דְּלֹא לְמֵיתֵי – אבותינו היו יכולים להמנע מלבא מצור לצידון בערב שבת, מחמת שהיו עשירים, וְלֹא אֲתוּ – ואכן לא היו הולכים, אֲנָן לֹא אֶפְשָׁר לָן – אנו איננו יכולים להמנע מכך, מַאי – מה דיננו, האם רשאים אנו לשנות ממנהג אבותינו בענין זה. אָמַר לְהוּ – השיב להם רבי יוחנן, כְּבָר קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן אֲבוֹתֵיכֶם דבר זה, וּכְתִיב (משלי א ח) 'שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ', ואף אתם חייבים בדבר זה, ואינכם רשאים לשנותו.