מסכת פסחים, פרק י, שיעור 47

משנה

המשניות הבאות מפרטות את סדר ליל פסח, וההלכות הנוהגות בו: מָזְגוּ לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן של יין לקידוש, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיּוֹם – ברכת הקידוש, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן 'בורא פרי הגפן'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ תחילה עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו, מְטַבֵּל בַּחֲזֶרֶת, כלומר, מביאים לפניו בתחילת הסעודה ירק כל שהוא לאוכלו על ידי טיבול [ובגמרא יבואר הטעם לכך], ואם אין לו ירק אחר יכול לאכול אפילו חזרת [הגם שעליו לאוכלה אחר כך לשם 'מרור'], עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת – קודם שמגיע לאכילת החזרת הנאכלת עם המצה [והרי היא כ'פרפרת', כליפתן, הנאכל עם הפת]. הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה – למצוות אכילתה, וַחֲזֶרֶת – למצוות אכילת מרור, וַחֲרֹסֶת העשויה מפירות שונים כדי לטבל בה את החזרת, [וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין, ובגמרא יבואר מה עניינם]. מוסיפה המשנה ואומרת, מביאים את החרוסת לפניו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין באכילת החֲרֹסֶת מִצְוָה, אלא מטבלים בה את החזרת. רַבִּי אֱלְעָזָר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר, יש מִצְוָה באכילת החרוסת, והטעם לכך יבואר בגמרא. וּבַמִּקְדָּשׁ – בזמן שבית המקדש היה קיים, הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו את גּוּפוֹ שֶׁל קרבן הפֶּסַח, לאוכלו.

גמרא

תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף עַל פִּי שֶׁטִּבֵּל בתחילה בַּחֲזֶרֶת, מיד לאחר הקידוש, וכמו ששנינו במשנה שאם אין לו ירק אחר לטבל בו יכול ליטול לשם כך את החזרת, שזהו מרור [ומטבל טיבול זה כדי שישאלו התינוקות], מכל מקום אינו יוצא בזה ידי חובת אכילת מרור, לפי שמצוות צריכות כוונה, ואם לא התכוון בעת אכילת החזרת לשם מרור, לא יצא ידי חובתו, ולכן מִצְוָה לְהָבִיא לְפָנָיו לאחר קריאת ההגדה מַצָּה, וַחֲזֶרֶת, ובה יוצא ידי חובת אכילת מרור, וַחֲרֹסֶת, וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין, הבאים לזכר קרבן פסח וקרבן חגיגה.

מבררת הגמרא, מַאי – מה הם אותם שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. ומבארת, אָמַר רַב הוּנָא, סִלְקָא וְאָרוֹזָא – אפילו תבשיל אחד של תרדין ותבשיל אחד של אורז, די בהם, וכל שכן אם יביא שני תבשילים של בשר. מוסיפה הגמרא ומספרת, רַבָּה, מְהַדַּר אַסִּלְקָא וְאָרוֹזָא – היה מחזר אחר שני תבשילים אלו, הוֹאִיל וְנָפַק מִפּוּמֵיהּ – הואיל ויצא דיבור זה מפיו דְּרַב הוּנָא, אף שבאמת אין בהם הידור מיוחד, היה עושה כן בשביל חיבתו, ולהראות שהלכה כמותו (רשב"ם). חִזְקִיָּה אָמַר, אֲפִילּוּ דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, המבושלת יחד איתו, נחשבים כשני תבשילים לענין זה. רַב יוֹסֵף אָמַר, צריך להביא שְׁנֵי מִינֵי בָּשָׂר, והטעם לכך שצריך דווקא מיני בשר, שהרי שני תבשילים אלו באים אֶחָד זֵכֶר לְקרבן פֶּסַח וְאֶחָד זֵכֶר לְקרבן חֲגִיגָה, ולכן צריך להביא שני מיני בשר, צלוי ומבושל, הַצָּלִי זֵכֶר לַפֶּסַח, שהיה נאכל דווקא צלוי, וְהַמְבֻשָּׁל זֵכֶר לַחֲגִיגָה, שהיה נאכל אף בדרך בישול. רָבִינָא אָמַר, אמנם צריך שיהיו אלו שני מיני בשר, אך אין צורך שיהיה צלוי ומבושל, אלא אֲפִילּוּ גַּרְמָא וּבִשּׁוּלָא – עצם עם מעט בשר שעליה, והמרק שהתבשלו בו, נחשבים כשני תבשילים לענין זה.

עתה מבררת הגמרא את דין ברכת 'האדמה' שמברכים בלילה זה: פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁאָר יַרְקֵי – באופן שאכל לאחר הקידוש אחד משאר הירקות [ולא חזרת], מְבָרֵךְ בְּרֵישָׁא – בתחילה, על אותו הירק 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', וְאָכֵיל – ואוכל ממנו, וּלְכִי מָאטֵי אַחַזֶרֶת – וכשמגיע לאכילת החזרת, לשם מצוות מרור, מְבָרֵךְ 'עַל אֲכִילַת מָרוֹר', וְאָכֵיל, ואינו צריך לברך על החזרת בפני עצמה ברכת 'האדמה'. אֶלָּא הֵיכָא דְּלֵיכָּא שְׁאָר יַרְקֵי – אבל באופן שאין לו ירקות אחרים, ואוכל פעמיים את החזרת, מַאי מְבָרֵךְ. אָמַר רַב הוּנָא, מְבָרֵךְ בְּרֵישָׁא אַמָּרוֹר – מברך בתחילה על החזרת בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה, וְאָכֵיל, ואינו יוצא בה ידי חובת אכילת מרור מאחר ואינו מתכוין לכך, ומצוות צריכות כוונה, וּלְכִי מָאטֵי אַחַזֶרֶת – וכשמגיע לאכילת החזרת לשם מצוות מרור מְבָרֵךְ עַל אֲכִילַת מָרוֹר, וְאָכֵיל, וכשם שהיה נוהג אם היו לו ירקות אחרים. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לרב הונא, וכי מסתבר הדבר שרק לְאַחַר שֶׁמִּלֵּא כְּרֵסוֹ מִמֶּנּוּ – מהמרור, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עָלָיו 'על אכילת מרור', והרי אף שמצוות צריכות כוונה, מכל מקום נראה הדבר כחוכא ואיטלולא, שלאחר שאוכל מרור כל הלילה חוזר ומברך על מצוות אכילתו. אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא, באופן כזה מְבָרֵךְ בְּרֵישָׁא אַמָּרוֹר – בפעם הראשונה שאוכל מהחזרת מברך 'בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה', וְ'עַל אֲכִילַת מָרוֹר', וְאָכֵיל, ויוצא ידי חובת אכילת מרור, וּלְבַסּוֹף – ובפעם השניה אָכֵיל בְּלֹא בְּרָכָה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַב חִסְדָּא.

מבררת הגמרא, וְאַמַּאי מְטַבְּלִינַן תְּרֵי זִימְנֵי – מדוע יש להטביל ירק בתחילת הסעודה ולאוכלו, מלבד אכילת המרור שזו מצוה. ומשיבה, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַתִּינוֹקוֹת הנהגה שונה מהדרך הרגילה, וְיִשְׁאֲלוּ.

אומרת הגמרא, מאחר שנחלקו רב הונא ורב חסדא כיצד יש לנהוג באופן שיש לו רק חזרת, רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, מֵהֲדַר אַשְּׁאָר יַרְקֵי – היה מחזר אחרי ירק שונה, ממיני הירקות שאין יוצאים בהם ידי מרור, לצורך ההטבלה הראשונה, לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָּא – כדי להוציא את עצמו ממחלוקת זו.