מסכת פרה, פרק א, משנה א

פרק א, משנה א: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה, בַּת שְׁנָתָהּ. וּפָרָה, בַּת שְׁתַּיִם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עֶגְלָה, בַּת שְׁתַּיִם. וּפָרָה, בַּת שָׁלשׁ אוֹ בַת אַרְבַּע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף בַּת חָמֵשׁ. כְּשֵׁרָה הַזְּקֵנָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִין לָהּ, שֶׁמָּא תַשְׁחִיר, שֶׁלֹּא תִפָּסֵל. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא שְׁלָשִׁית. אָמְרוּ לוֹ, מַה הַלָּשׁוֹן שְׁלָשִׁית. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה, שְׁלִישִׁית, לַאֲחֵרוֹת בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, שְׁלָשִׁית, בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמְרוּ, כֶּרֶם רְבָעִי. אָמְרוּ לוֹ, מַה הַלָּשׁוֹן רְבָעִי. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה, רְבִיעִי, לַאֲחֵרִים בְּמִנְיָן. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, רְבָעִי, בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמְרוּ, הָאוֹכֵל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע פְּרָס, מִשָּׁלשׁ לְקָב. אָמְרוּ לוֹ, אֱמֹר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִסְאָה. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ. אִם אוֹמֵר אַתָּה מִשָּׁלשׁ לְקָב, אֵין בּוֹ חַלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִסְאָה, מִעֲטַתּוּ חַלָּתוֹ:

מסכת פרה

פרק א

הקדמה: מסכת פרה עוסקת בדיניה של פרה אדומה, המכונה גם 'פרת חטאת', שמאפר שריפתה נעשים 'מי חטאת' להזאה על טמאי מת, וכך נאמר בתורה בפרשה זו, (במדבר יט ב-י) 'זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים. וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף. וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה. וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב. וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִיא. וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם'.

משנה א: משנתנו מבארת בת כמה צריכה להיות פרה אדומה, ואגב כך מבארת גם את דינה של עגלה ערופה בענין זה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֶגְלָה ערופה, צריכה להיות בַּת שְׁנָתָהּ, ולא יותר, ולאחר שנה היא פסולה, כיון שכבר אין שמה 'עגלה'. וּפָרָה אדומה צריכה להיות בַּת שְׁתַּיִם, כיון שמשמעות לשון 'פרה' היא גדולה בשנים יותר מ'עגלה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עֶגְלָה ערופה כשרה אפילו היא בַּת שְׁתַּיִם, ואף שסתם 'עגלה' היא בת שנה, הרי כאן נאמר 'עגלת בקר', ובכלל זה אף כשהיא בת שנתיים, אך לא יותר. וּפָרָה אדומה צריכה להיות בַּת שָׁלשׁ אוֹ בַת אַרְבַּע, כלומר, לא פחות מבת שלש שנים, ולא יותר מבת ארבע. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף בַּת חָמֵשׁ. מוסיפה המשנה ואומרת, אף שנאמרו דעות שונות בענין מספר השנים הראוי לפרה אדומה, היינו לענין לכתחילה, אבל כְּשֵׁרָה גם הַזְּקֵנָה והיינו לרבי אליעזר יותר מבת שנתיים, לחכמים יותר מבת שלש וארבע, ולרבי מאיר יותר מבת חמש], אֶלָּא שֶׁלכתחילה אֵין מַמְתִּינִין לָהּ שתזקין, כיון שחוששים שֶׁמָּא תַשְׁחִיר, שֶׁלֹּא תִפָּסֵל בכך, שהרי אפילו שתי שערות שחורות פוסלות אותה. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא שָׁמַעְתִּי שכשרה לפרה אדומה אֶלָּא 'שְׁלָשִׁית'. אָמְרוּ לוֹ – שאלו אותו התלמידים מַה הַלָּשׁוֹן – מדוע אמרת לשון 'שְׁלָשִׁית', ולא 'שלישית'. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם מרבותי, בלשון זו. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ מדוע השתמשו חכמים בלשון זו, כיון שאִם אוֹמֵר אַתָּה 'שְׁלִישִׁית', הרי לשון זו מתפרשת שתהיה שלישית לְפרות אֲחֵרוֹת בְּמִנְיָן, וכגון שתיוולד שלישית לאמה, וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, 'שְׁלָשִׁית' הכוונה שהשילוש הוא בה עצמה, והיינו שתהא בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ אמר רבי יהושע בשם חכמים שאָמְרוּ 'כֶּרֶם רְבָעִי'. אָמְרוּ לוֹ התלמידים מַה הַלָּשׁוֹן 'רְבָעִי', ומדוע לא אמרת 'רביעי'. אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ, אִם אוֹמֵר אַתָּה, 'רְבִיעִי', היינו שהוא רביעי לַאֲחֵרִים בְּמִנְיָן, וכגון שיהא זה כרם רביעי שיש לאדם, וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר, 'רְבָעִי', היינו שהוא עצמו רביעי, כלומר, שיהא בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים. כַּיּוֹצֵא בוֹ, אמר רבי יהושע לגבי בית שיש בו נגע צרעת, שאמרה תורה 'וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו', ולא התפרש כמה יאכל, שאָמְרוּ חכמים שהָאוֹכֵל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע שיעור פְּרָס – חצי ככר לחם, מִשָּׁלשׁ לְקָב – באופן שנעשו שלש ככרות מקב של חיטים, הרי הוא טמא, אָמְרוּ לוֹ, אֱמֹר 'מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִסְאָה', כלומר, כשנעשו שמונה עשרה ככרות מסאה אחת וזהו אותו שיעור ממש, שהרי בסאה יש שש קבין, ואם נעשו שלש ככרות מקב, נעשים שמונה עשרה ככרות מסאה, ושאלתם היתה כיון שבתורה מצאנו כמה פעמים לשון 'סאה', ולא הוזכרה לשון 'קב'], אָמַר לָהֶם, כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם. אָמַר בֶּן עַזַּאי, אֲנִי אֲפָרֵשׁ מדוע אמרו חכמים שיעור זה, כיון שאִם אוֹמֵר אַתָּה מִשָּׁלשׁ לְקָב, אֵין בּוֹ חיוב הפרשת חַלָּה. וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר מִשְּׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לִסְאָה, הרי יש בו חיוב הפרשת חלה, ומִעֲטַתּוּ חַלָּתוֹ, ונמצא ששיעור ככר כזה קטן יותר, וכיון שלפי האמת האוכל שיעור זה אינו נטמא בבית המנוגע, אמרו ח כמים את השיעור של אותו ככר באופן שנעשה משלש לקב, שהוא שיעור שלם ללא מיעוט של הפרשת חלה, ורק האוכל חצי מככר כזה בבית המנוגע, נטמא.