מסכת פרה, פרק ב, משנה ד

משנה ד: שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף, כְּשֵׁרָה. עָלָה עָלֶיהָ זָכָר, פְּסוּלָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הֶעֱלָהוּ, פְּסוּלָה. וְאִם מֵעַצְמוֹ, כְּשֵׁרָה:

משנה ד: נאמר בפרשת עגלה ערופה 'עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ', ומשמעות לשון 'עֻבַּד' היא שנעשתה העבודה אפילו מאליה, שלא מדעת ורצון האדם, אך מכך שתיבת 'עֻבַּד' נכתבה בכתיב חסר דורשים זאת כאילו נכתב 'עָבַד', והיינו שנעשתה העבודה על ידי האדם ברצון ובכוונה, ודרשו מכך חכמים שאין צורך שיעשה האדם עצמו את המלאכה שבה, אלא די בכך שנח לו והוא מתרצה בעבודה זו, כדי לפוסלה. ולכן אם שָׁכַן עָלֶיהָ עוֹף, כיון שאין לבעליה רצון או רווח בכך, הרי היא כְּשֵׁרָה. אך אם עָלָה עָלֶיהָ זָכָר, שיש לבעלים רווח בכך שתתעבר, הרי היא פְּסוּלָה (ואף שעתה יש לו הפסד גדול מכך, והפסד זה גדול יותר מהרווח שיהיה לו בכך שתלד, מכל מקום כיון שבסתם פרה נח לו בכך שתתעבר, אף כאן נחשב הדבר כנעשה לרצונו. ועוד, שאם נכשירנה, הרי יהיה לו נח בכך, שירויח גם את הולד, וממילא תיפסל כיון שנעשה הדבר לרצונו). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הֶעֱלָהוּ האדם בעצמו, הרי היא פְּסוּלָה, כיון שעשה בה מלאכה, והוא הדין אם לא העלהו אלא עלה לדעת הבעלים, פסולה, וְאִם עלה עליה הזכר מֵעַצְמוֹ, שלא לדעת הבעלים, הרי היא כְּשֵׁרָה.