מסכת קדושין, פרק א, משנה ט

משנה ט: כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בָאָרֶץ, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָאָרֶץ. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ, נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה וְהַכִּלְאָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף מִן הֶחָדָשׁ:

כָּל מִצְוָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בָאָרֶץ – שהיא נוהגת בקרקע או בגידולי קרקע, כגון תרומות ומעשרות וכיוצא בזה, אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בָאָרֶץ – בארץ ישראל. וְכל מצוה שֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בָאָרֶץ, אלא היא חובת הגוף, כגון שבת, ציצית ותפילין וכדומה, נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, חוּץ מִן הָעָרְלָה – האיסור לאכול פירות אילן בשלש השנים הראשונות שלו, והלכה למשה מסיני היא שאיסור זה נוהג גם בחוץ לארץ, וְהַכִּלְאָיִם – האיסור לזרוע תבואה בכרם ענבים, שזו גזירת חכמים שינהג איסור זה אף בחוץ לארץ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף חוץ מִן הֶחָדָשׁ – האיסור לאכול תבואה חדשה קודם הקרבת קרבן העומר [או קודם יום ט"ז בניסן, לאחר שחרב בית המקדש ואין מקריבים את העומר], שהוא אסור מהתורה אף בחוץ לארץ.