מסכת ראש השנה, פרק א, שיעור 3

הגמרא מביאה עתה ברייתות שונות לגבי דברים חשובים שאירעו בחודשים ניסן ותשרי: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בְּתִשְׁרֵי נִבְרָא הָעוֹלָם, כלומר, חמשת הימים של בריאת העולם היו בסוף חודש אלול, והיום השישי, שבו נברא אדם הראשון, היה באחד בתשרי, בְּתִשְׁרֵי נוֹלְדוּ אָבוֹת – אברהם אבינו ויעקב אבינו, בְּתִשְׁרֵי מֵתוּ אָבוֹת, בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק אבינו, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה, וכן נפקדו רָחֵל, וְחַנָּה, שנגזר עליהן בראש השנה שיוולד להם בן באותה שנה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבַּיִת הָאֲסוּרִים, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, ששה חודשים קודם שיצאו ממצרים, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ ישראל ויצאו ממצרים, וּבְתִשְׁרֵי עֲתִידִין לִיגָּאֵל לעתיד לבא. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ חולק ואוֹמֵר, בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם, בְּנִיסָן נוֹלְדוּ אָבוֹת, שהם אברהם יצחק ויעקב, בְּנִיסָן מֵתוּ אָבוֹת, בְּפֶסַח נוֹלַד יִצְחָק, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִים, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בָּטְלָה עֲבוֹדָה מֵאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, בְּנִיסָן נִגְאֲלוּ ממצרים, וּבְנִיסָן עֲתִידִין לִיגָּאֵל לעתיד לבא.

תַּנָּא בברייתא, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַיְרָקוֹת, לְמַעְשְׂרוֹת, וְלִנְדָרִים. מבררת הגמרא, לְמַאי הִלְכְתָא – לאיזה ענין בנדרים שייך לומר שאחד בתשרי הוא ראש השנה. ומבארת, לְכִדְתַנְיָא – לענין זה ששנינו בברייתא, הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ 'לְשָׁנָה', מוֹנֶה (-סופר) שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם לְיוֹם, מיום שנדר בו ועד שנים עשר חודש שלמים לאחר מכן. וְאִם אָמַר שיהא מודר ממנו הנאה 'לְשָׁנָה זוֹ', אֲפִילּוּ לֹא עָמַד ואמר כן אֶלָּא בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ יוֹם אֶחָד בְּתִשְׁרֵי, עָלְתָה לוֹ שָׁנָה, ומכאן ואילך מותר הוא בהנאתו. וַאֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר – לדעת הסובר לענין ערלה ושביעית שיוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה אֵינוֹ חָשׁוּב שָׁנָה, הָכָא – כאן, בנדרים, לְצַעוֹרֵי נַפְשֵׁיהּ קַבֵּיל עֲלֵיהּ – כוונתו היתה לצער את עצמו בזמן זה שייאסר בהנאת חבירו, וְהָא אִיצְטַעַר – והרי הצטער באותו היום. שואלת הגמרא, וְאֵימָא נִיסָן – שמא נאמר שכשנדר ואמר 'לשנה זו' הייתה כוונתו ל'שנה' של תורה, המסתיימת בחודש ניסן. משיבה הגמרא, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, ובלשון בני אדם 'שנה' היינו עד סוף חודש אלול.

משנה

בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים (-זמנים) בשנה הָעוֹלָם נִידּוֹן, בַּפֶּסַח נידונים עַל הַתְּבוּאָה, אם תצמח יפה או לא. בָּעֲצֶרֶת – בחג השבועות, נידונים עַל פֵּרוֹת הָאִילָן. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, כָּל בָּאֵי עוֹלָם – כל בני האדם עוֹבְרִין לְפָנָיו (-לפני ה') כִּבְנֵי מָרוֹן, ובגמרא יבואר מה הכוונה בלשון זו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג טו) 'הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם', כלומר, הקדוש ברוך הוא, שיצר את כל בני האדם, רואה יחד את ליבם, ומבין אל כל מעשיהם. וּבֶחָג – בסוכות, נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם.

גמרא

שנינו במשנה, 'בפסח על התבואה'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא בברייתא, תְּבוּאָה שֶׁאֵירַע בָּהּ קֶרִי אוֹ אוֹנֶס – שקרה לה נזק, כגון שהכה בה ברד או שדפון קוֹדֶם הַפֶּסַח, נִידּוֹנֶת לְשֶׁעָבַר – דבר זה נגזר עליה בפסח הקודם, ואף שבאותה שעה עדיין לא נזרעה כלל. ואם אירע כן לְאַחַר הַפֶּסַח, נִידּוֹנֶת לְהַבָּא – נגזר עליה כן בפסח האחרון (ולשון 'להבא' שייכת גם בדבר שהיה זה עתה, בזמן קרוב, וביחס לפסח של השנה הקודמת ניתן לכנותו כ'להבא' (רש"י)). אָדָם שֶׁאֵירַע בּוֹ אוֹנֶס אוֹ קֶרִי (-נזק כל שהוא) קוֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים, נִידּוֹן לְשֶׁעָבַר – הרי היה גזר דינו ביום הכפורים של השנה שעברה, ואם אירע לו נזק זה לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים, נִידּוֹן לְהַבָּא – הרי דבר זה נגזר עליו ביום הכפורים האחרון. אָמַר רָבָא, מכך שעל אותה תבואה עצמה יכול להיות שנגזר הדין בפסח הקודם ויכול להיות שנגזר דינה בפסח זה, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך דתְּרֵי דִּינֵי מִתְּדָנָא – שפעמיים נידונית התבואה, פעם אחת קודם זריעתה, ופעם שניה סמוך לקצירתה. וכן בכל פסח דנים גם את התבואה שכבר נזרעה וצמחה, מה יארע לה מכאן והלאה, וכן את התבואה שעתידה להזרע, מה יארע לה מעת שיזרעו אותה ועד פסח הבא.

תָּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – שנו ברייתא זו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים (-זמנים) הָעוֹלָם נִידּוֹן, בְּפֶסַח העולם נידון עַל הַתְּבוּאָה, בַּעֲצֶרֶת (-בשבועות) עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, וּבֶחָג (-בסוכות) נִידּוֹנִין עַל הַמַּיִם, וְאָדָם נִידּוֹן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּגְזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם נֶחְתָּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם (-בשם) רַבִּי עֲקִיבָא, מִפְּנֵי מַה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ קרבן העוֹמֶר בְּפֶסַח, מִפְּנֵי שֶׁהַפֶּסַח זְמַן הדין על התְּבוּאָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקְרִיבוּ לְפָנַי עוֹמֶר הבא מן התבואה בְּפֶסַח, כְּדֵי שֶׁתִּתְבָּרֵךְ לָכֶם תְּבוּאָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה הָבִיאוּ שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁעֲצֶרֶת זְמַן הדין על פֵּרוֹת הָאִילָן הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הַקְרִיבוּ לְפָנַי שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּעֲצֶרֶת (וכדעת הסוברים ש'עץ הדעת' היה חיטה, הרי שגם החיטה קרויה אילן), כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם פֵּרוֹת שֶׁבָּאִילָן. וּמִפְּנֵי מָה אָמְרָה תּוֹרָה נַסְּכוּ מַיִם בֶּחָג – בסוכות, מִפְּנֵי שֶׁהֶחָג זְמַן הדין על גִּשְׁמֵי שָׁנָה הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, נַסְּכוּ מַיִם לְפָנַי בֶּחָג, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְכוּ לָכֶם גִּשְׁמֵי שָׁנָה. וְעוד אמר הקדוש ברוך הוא, אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה פסוקי מַלְכֻיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, 'מַלְכֻיּוֹת', כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. 'זִכְרוֹנוֹת', כְּדֵי שֶׁיָּבֹא זִכְרוֹנְכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה, וּבַמֶּה תמליכוני ובמה יבא זכרונכם לטובה, בַּשּׁוֹפָר – בתקיעת שופר, שדרך המלכת מלכים על ידי תקיעת שופר, ותזכירו עצמכם בשופר, וכיון שתוקעים בשופר בודאי יש גם להזכיר פסוקי שופרות (ריטב"א).

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, לָמָּה תּוֹקְעִין בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כלומר, מדוע מצוה מן המובחר לתקוע דווקא בשופר של איל, יותר משל שאר בהמות, לפי שכך אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, תִּקְעוּ לְפָנַי בְּשׁוֹפָר שֶׁל אַיִל, כְּדֵי שֶׁאֶזְכּוֹר לָכֶם עֲקֵדַת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, שהוקרב תמורתו איל, וּמַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם כְּאִילוּ עֲקַדְתֶּם עַצְמְכֶם לְפָנַי.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לָמָּה תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין, וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין כְּשֶׁהֵן עוֹמְדִין, כלומר, כיון שעתידים לתקוע את כל התקיעות על סדר הזכרת מלכויות זכרונות ושופרות, מדוע מקדימים ותוקעים כשהם יושבים, כְּדֵי לְעַרְבֵּב – לבלבל אֶת הַשָּׂטָן, שלאחר ששמע תקיעות פעם אחת שומע שוב תקיעות, וסבור שזהו קול שופרו של משיח, ובא זמנו להאבד מן העולם, ומתוך בהלתו אין לו פנאי לקטרג על ישראל.