משנה

נאמר בתורה (ויקרא ה כא-כה) 'נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה', וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ, וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם, וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת  הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר, וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו, לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן'. פרק זה מבאר את דיני חיוב שבועה זו, שבה מתחייב אדם הכופר בממון חבירו ונשבע עליו לשקר: פרשת חיוב קרבן שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן, נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִים [אף שאין חידוש בכך ששבועה זו נוהגת בנשים, קרובים ופסולים, נקטה המשנה לשון זו אגב המשנה לעיל לגבי קרבן שבועת העדות, שם שייכים חילוקים אלו].

ונוהגת השבועה בין אם נשבע בִּפְנֵי בֵית דִּין, וּבין אם נשבע שֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, בתנאי שנשבע מִפִּי עַצְמוֹ, וְאילו אם הושבע מִפִּי אֲחֵרִים, שהשביעו בעל הממון, והוא לא הוציא שבועה מפיו אלא רק כפר בחיובו, אֵינוֹ חַיָּב קרבן שבועה עַד שֶׁיִּכְפּוֹר בּוֹ בְּבֵית דִּין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בֵּין אם נשבע מִפִּי עַצְמוֹ, בֵּין אם הושבע מִפִּי אֲחֵרִים, כֵּיוָן שֶׁכָּפַר בּוֹ, חַיָּב קרבן שבועה.

וְחַיָּב קרבן זה עַל זְדוֹן הַשְּׁבוּעָה – אם היה מזיד בשבועה, שידע שאסור להשבע לשקר, וְעַל שִׁגְגָתָהּ – וכן אם היה שוגג ולא ידע שאסור להשבע, עִם זְדוֹן הַפִּקָּדוֹן – בתנאי שהיה מזיד לענין הפקדון עצמו, שידע שהוא חייב את הממון לחבירו, וכפר בו במזיד. וְאֵינוֹ חַיָּב עַל שִׁגְגָתָהּ – אם היה שוגג בפקדון עצמו, שלא ידע שהוא בידו, וכן בשאר חיובי הממון אם היה סבור שהוא פטור, ונשבע, פטור מקרבן שבועה. וּמֶה הוא חַיָּב עַל זְדוֹנָהּ, קרבן אָשָׁם הנקנה בְּכֶסֶף שְׁקָלִים – בשני סלעים.

גמרא

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (הלכה א), נאמר בפסוק (ויקרא ה כא) לגבי חיוב קרבן שבועת הפקדון 'וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ', ובא הכתוב למעט, פְּרָט לִמְכַחֵשׁ לְאֶחָד מִן הַשׁוּתָּפִים, כלומר, אם הפקידו אצלו שני שותפים מנה השייך לשניהם, ובא אחד מהם לבדו לתבוע את המנה, והלה כיחש ונשבע לשקר, פטור מקרבן שבועה, כיון שבין כך לא היה רשאי לתת את הממון לשותף זה לבדו, ורק אם שניהם יחד תובעים ממנו את הממון, שאז הוא חייב לתת להם אותו, אם כיחש ונשבע לשקר מתחייב בקרבן שבועה. ועוד יש למעט מפסוק זה, פְּרָט לִמְכַחֵשׁ בְּעֵדִים וּבִשְׁטָר, כלומר, אם תבעו חבירו ממון שיש לו עליו עדים או שטר, והלה הכחיש ונשבע לשקר, כיון שבין כך לא הועילה לו שבועתו להיפטר מהממון, שהרי יש לחבירו עדים או שטר על כך, אינו חייב קרבן שבועה.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, הָדָא אָמְרָה – זאת אומרת, כלומר, מדין זה שהמכחש לאחד מן השותפים פטור, כיון שבין כך לא היה רשאי לתת לו את הממון שלא בפני שותפו, יש ללמוד דין נוסף, שְׁנַיִם שֶׁלָּווּ ביחד ממון מֵאדם אֶחָד, אַף עַל גַּב דְּלֹא כָּתְבִין עָרְבָאִין וְאַחְרָאִין זֶה לָזֶה – אף שלא כתבו ששניהם ערבים ואחראים זה לחלקו של זה, מכל מקום עָרְבָאִין וְאַחֲרָאִין זֶה לָזֶה הֵם – הרי הם ערבים ואחראים זה על חובו של זה, כי כשם שהנפקד אינו רשאי להחזיר את הממון לאחד מהשותפים אלא רק לשניהם יחד, כך המלוה יכול לתבוע את החוב משני השותפים, ואין אחד מהם יכול לפטור את עצמו בטענה שחבירו חייב לשלם לבדו את חלקו, אלא כל אחד מהם אחראי וערב על תשלום כל החוב.

הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן