מסכת שבועות, פרק ו, משנה ו

משנה ו: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע וְאֵינָן כַּקַּרְקַע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. כֵּיצַד, עֶשֶׂר גְּפָנִים טְעוּנוֹת מָסַרְתִּי לְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שְׁבוּעָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע. אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּה וְשֶׁבַּמִּשְׁקָל וְשֶׁבַּמִּנְיָן. כֵּיצַד, בַּיִת מָלֵא מָסַרְתִּי לְךָ וְכִיס מָלֵא מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל, פָּטוּר. זֶה אוֹמֵר עַד הַזִּיז וְזֶה אוֹמֵר עַד הַחַלּוֹן, חַיָּב:

משנה ו: כפי שהתבאר במשנה הקודמת, אין נשבעים על קרקעות. משנתנו מביאה מחלוקת בדין דבר המחובר לקרקע, האם דינו כקרקע לענין שבועה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע – דומים הם לקרקע, וְאֵינָן כַּקַּרְקַע – אין דינם כדין הקרקע, וְאֵין חֲכָמִים מוֹדִים לוֹ. ומבארת המשנה, כֵּיצַד, האומר לחבירו עֶשֶׂר גְּפָנִים [-עצי גפן] טְעוּנוֹת בענבים מָסַרְתִּי לְךָ, והיו אלו ענבים העומדים להיבצר, וְהַלָּה – הנתבע אוֹמֵר, אֵינָן אֶלָּא חָמֵשׁ, והרי הוא מודה במקצת, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב שְׁבוּעָה, כיון שהענבים כבר עומדים להיבצר, ודינם לענין שבועה כדין מטלטלין, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כָּל הַמְחֻבָּר לַקַּרְקַע, אף שהוא עומד להיתלש ממנה, הֲרֵי הוּא כַּקַּרְקַע, ואין נשבעים על כך.

אֵין נִשְׁבָּעִין אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁבַּמִּדָּה, וְכן על דבר שֶׁבַּמִּשְׁקָל, וְכן על דבר שֶׁבַּמִּנְיָן. כֵּיצַד, תבעו חברו בַּיִת מָלֵא פירות מָסַרְתִּי לְךָ, וְכִיס [-ארנק] מָלֵא מטבעות מָסַרְתִּי לָךְ, וְהַלָּה אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ כמה היה בבית או כמה היה בכיס, אֶלָּא מַה שֶּׁהִנַּחְתָּ אַתָּה נוֹטֵל, כיון שטענותיהם לא היו בדבר שבמנין, פָּטוּר משבועה. זֶה – התובע אוֹמֵר שהיה הבית מלא פירות עַד הַזִּיז, וְזֶה – הנתבע אוֹמֵר שהיה מלא פירות רק עַד הַחַלּוֹן, הרי זה נחשב כדבר שבמידה, וחַיָּב שבועת מודה במקצת.