מסכת שבועות, פרק ו, משנה ז

משנה ז: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָמַר לוֹ סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וָחֲמִשָּׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. וּמִי נִשְׁבָּע, מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן:
משנה ז: משנתנו עוסקת באדם שהלוה ממון לחבירו, ונתן לו הלוה משכון על ההלואה, ואבד המשכון, וכיון שהיה המלוה חייב באחריות המשכון, עליו להוריד מסכום ההלואה את שווי המשכון. עתה יש ויכוח בין המלוה ללוה כמה היה המשכון שוה, וממילא כמה יש להפחית מסכום ההלואה: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָמַר לוֹ המלוה ללוה, סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וסלע שוה ארבעה דינרים, וְשֶׁקֶל [-שני דינרים, שהם חצי סלע] הָיָה שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי שני דינרים נוספים. וְהַלָּה – הלוה אוֹמֵר, לֹא כִי – לא כך היו הדברים, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, ואיני חייב לך כלום, הרי זה כופר הכל, ופָּטוּר משבועה. אמר המלוה ללוה, סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל [-שני דינרים, שהם חצי סלע] הָיָה שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי שני דינרים, וְהַלָּה אוֹמֵר – הלוה משיב לו, לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, והרי אני חייב לך רק דינר אחד נוסף, משלם את הדינר שהודה בו, וחַיָּב שבועת מודה במקצת על הדינר הרביעי.
עתה מביאה המשנה דוגמאות שבהם הלוה הוא שתובע את המלוה, בטענה שהמשכון היה שוה יותר מההלואה: אמר הלוה למלוה, סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם – שני סלעים הָיָה המשכון שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי סלע אחד, וְהַלָּה – המלוה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, ואיני חייב לך כלום, הרי המלוה פָּטוּר משבועה. אמר הלוה למלוה, סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, וּשְׁתַּיִם – שני סלעים הָיָה שָׁוֶה, והרי אתה חייב לי סלע נוסף, וְהַלָּה – המלוה אוֹמֵר, לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שהוא ארבעה דינרים, וַחֲמִישָּׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, והרי אני חייב לך רק דינר אחד, הרי זה משלם את הדינר שהודה בו, וחַיָּב שבועת מודה במקצת על שלשת הדינרים האחרים שכפר בהם.
באופן שמתחייב הלוה שבועה כמה היה שוה, חייב גם המלוה שבועה, ככל שומר הטוען שאבד לו הפקדון, שצריך להשבע על דבריו שאכן אבד לו הפקדון, מחשש שמא נתן את עיניו בפקדון ומוכן הוא לשלם את דמיו לבעליו כדי שישאר הפקדון אצלו, וכיון ששניהם נשבעים, מבררת המשנה, וּמִי נִשְׁבָּע תחילה, האם תחילה נשבע הלוה כמה היה הפקדון שוה, או תחילה נשבע המלוה שאבד לו הפקדון, ומשיבה, תחילה נשבע מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן היה אֶצְלוֹ, והוא המלוה, ואחרי שנשבע שאבד לו הפקדון נשבע הלוה כמה היה שוה, והטעם לכך, כיון שאם היה סדר השבועות הפוך, יש מקום לחשש, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה – הלוה, כמה היה שוה, וְאחר כך לא ישבע המלוה, אלא יוֹצִיא הַלָּה – המלוה אֶת הַפִּקָּדוֹן, ויטען שמצאו כעת, ויוכיח ששוויו פחות ממה שטען הלוה, ויתברר שנשבע הלוה לשקר, ונמצא שם שמים מתחלל.