מסכת שבועות, פרק ז, משנה א

פרק ז, משנה א: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה, נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין. וְאֵלּוּ נִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין, הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. הַשָּׂכִיר כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, הוּא אוֹמֵר נָתַתִּי וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא נָטַלְתִּי, הוּא נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה. כֵּיצַד, אָמַר לוֹ תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, וְהוּא אוֹמֵר הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב:
פרק ז, משנה א: כָּל הַנִּשְׁבָּעִין שֶׁבַּתּוֹרָה – כל אותם שחייבים שבועה מן התורה [והם: המודה במקצת, אדם המוכחש על ידי עד אחד, ושומר הטוען טענה הפוטרת אותו מתשלומים], הרי הם נִשְׁבָּעִין וְלֹא מְשַׁלְּמִין, כלומר, תמיד הנתבע הוא זה שנשבע, ועל ידי שבועתו נפטר הוא מתשלומים. אבל אין בשבועת התורה אופן שבו התובע נשבע ונוטל. וְאֵלּוּ הם הנִשְׁבָּעִים וְנוֹטְלִין, שתקנו חכמים במקרים מסוימים שישבע התובע שדבריו נכונים, ויטול, הַשָּׂכִיר, וְהַנִּגְזָל, וְהַנֶּחְבָּל, וְשֶׁכְּנֶגְדּוֹ חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה, וְהַחֶנְוָנִי עַל פִּנְקָסוֹ. ומבארת המשנה, הַשָּׂכִיר כֵּיצַד, אָמַר לוֹ הפועל לבעל הבית תֶּן לִי שְׂכָרִי שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, הוּא – בעל הבית אוֹמֵר, נָתַתִּי לך את שכרך, וְהַלָּה – השכיר אוֹמֵר, לֹא נָטַלְתִּי, הוּא – השכיר נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל, והטעם לכך, כיון שבעל הבית טרוד בפועליו ומסתבר יותר ששכח שלא שילם, ואילו השכיר זוכר שלא שילמו לו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין שבועה זו נוהגת באופן שבעל הבית כופר בכל חיובו וטוען ששילם לו כל שכרו, אלא עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם מִקְצָת הוֹדָאָה, כֵּיצַד, אָמַר לוֹ השכיר תֶּן לִי שְׂכָרִי חֲמִשִּׁים דִּינָר שֶׁיֶּשׁ לִי בְיָדֶךָ, וְהוּא – בעל הבית אוֹמֵר, הִתְקַבַּלְתָּ דִּינַר זָהָב, שהוא עשרים וחמש דינרי כסף, ובאופן זה מעיקר דין התורה נשבע בעל הבית ונפטר, ככל מודה במקצת, ותקנו חכמים שלא ישבע בעל הבית ויפטר, אלא ישבע השכיר ויטול.