מסכת שבת, פסקי הלכות, פרקים יז-יח
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. כלי שמלאכתו להיתר, שנתפרקה דלתו בחול או בשבת, מותר לטלטל את הדלת בשבת.
ב. דלתות הבית, שאינם עומדים לטלטול, אם התפרקו מחיבורם בשבת, אסורים בטלטול.
ג. דלת של ארון המיטלטל, מותר להסירה בשבת מחיבורה, אך אסור להחזירה.
ד. כלי שמלאכתו לאיסור, כמו פטיש, מותר לטלטלו בשבת לצורך שימוש בגופו, כגון לשבור בו אגוזים, או אם צריך להשתמש במקום שבו הוא מונח. אך אסור לטלטלו לצורך הכלי עצמו, כגון מחמה לצל, שלא יתקלקל.
ה. כלי שאדם נזהר שלא להשתמש בו שימוש שונה ממטרתו, ומייחד לו מקום, כגון מכתשת שכותשים בה מיני בשמים, הרי הוא 'מוקצה מחמת חסרון כיס', ואסור להשתמש בו בשבת אף למלאכה מותרת.
ו. 'טלטול מן הצד' מותר בשבת. כגון עוגה שטמנה בגחלים, מותר להוציאה בשבת אחר שכבו הגחלים אם אינו נוגע בגחלים אלא רק בעוגה, אף על פי שמתוך כך הגחלים זזים.
ז. מחט שלימה דינה ככלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו. אך מחט שבורה, בין שניטל החוד ובין שניטל הקוף, אינה 'כלי' כלל, ואסורה בטלטול.
ח. מותר ליישר בשבת את אברי התינוק, שנתעוותו מחמת הלידה.
ט. קנה שהופכים בו את הזיתים ויש בו בית קיבול קטן לשמן, הרי הוא מקבל טומאה. ואם אין לו בית קיבול, אינו מקבל טומאה. ובשני האופנים האלו נחשב כלי ומותר לטלטלו בשבת אך רק לצורך גופו או מקומו, שהרי מלאכתו לאיסור].
י. כלים המיועדים למלאכה המותרת בשבת, כמו קערות וכוסות, מותרים בטלטול אף שלא לצורך האדם, אלא לצורך הכלי, כגון שמטלטלו מחמה לצל, כדי שלא יתקלקל הכלי.
יא. כלי שמלאכתו להיתר, ונשבר בשבת עצמה, וניתן להשתמש בשברים למלאכה כל שהיא, אין השברים מוקצים. אך אם השליכן לאשפה בערב שבת, הרי הן מוקצה.
יב. שבר כלי שיש לו שימוש בחצר, אינו נחשב מוקצה אפילו אם הוא נמצא במקום אחר, כגון ברשות הרבים.
יג. דבר שאין לו כל שימוש, כגון חתיכות בד קטנות, שאין בהן אפילו שלש אצבעות על שלש אצבעות, אסורות בטלטול בשבת.
יד. קליפת דלעת ששואבים בה מים, ומניחים בה אבן שתכביד עליה ותשקע אותה במים, אם האבן מהודקת היטב ואינה נופלת, אינה מוקצה. ואם היא נופלת, הרי היא מוקצה, ואסור למלאות מים באותה קליפה.
טו. ענף רך הקשור לכלי ששואבים בו מים, מותר לשאוב בו מים בשבת, אך אם אינו קשור, אסור, מחשש שיבא לחתוך את הענף בשבת, לתקנו לאורך הנכון.
טז. אסור לעשות בשבת וביום טוב אהל עראי.
יז. אם היה אהל עראי עשוי קודם השבת או קודם יום טוב, ואפילו רק בשיעור טפח, מותר להוסיף עליו בשבת וביום טוב.
יח. לוח הסותם את החלון, מותר לפקוק בו את החלון אף אם אינו קשור לחלון, אם היה מוכן לכך מערב שבת.
יט. וכן קנה שמיועד לנעול את הבית, כמין בריח, אף אם אינו קשור ואינו תלוי, אם היה מוכן לכך מערב שבת, מותר להשתמש בו בשבת.
כ. כיסוי בור שבקרקע, אם יש לו בית אחיזה, מותר ליטלו ולטלטלו בשבת. אך אם אין לו בית אחיזה, אסור, משום מלאכת 'בונה' ו'סותר'. וגזרו חכמים איסור זה אף בכיסוי כלי המחובר לקרקע, משום שנראה הדבר כבניה וסתירה.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – שבת, פרק י"ח
א. מותר לפנות מהאוצר -מחסן] קופות של תבן או תבואה, לצורך מצוה, כגון לפנות מקום לאורחים, או ללומדי בית המדרש. אך שלא לצורך כזה הדבר אסור, מפני שיש בכך טירחה מרובה.
ב. אף כשמפנים את האוצר לצורך מצוה, אסור לפנותו לגמרי, מחשש שיבא ליישר את הקרקע של האוצר, שזו תולדת בונה.
ג. יש שפוסקים שמותר לפנות אפילו קופות רבות, ויש שפוסקים שמותר לפנות לכל היותר חמש, ואם היו באוצר רק חמש, מפנה רק ארבע, אלא אם כן יש לו אורחים רבים, שאז כל אחד מפנה לעצמו כדי צרכו.
ד. ולפי הדעה האחרונה, אם לא התחילו לפנות את האוצר בערב שבת, אין מתחילים לפנותו בשבת, לפי שהקופות שבו מוקצה הן, אך מותר לעשות בו שביל ברגלו, דרך הילוכו].
ה. כשמפנים לצורך מצוה, מותר לפנות אף דבר שאינו ראוי לאכילה לכל אדם, כגון תרומה וכדומה, ואפילו מאכל הראוי למאכל בהמה. אך אסור לפנות דבר האסור באכילה לכל אדם, כגון טבל. או דבר שאינו ראוי לאכילה לבעלי חיים מצויים אף אם ראויים הם לבעלי חיים שאינם מצויים].
ו. תבואה צבורה בשיעור לתך חמשה עשר סאים, שזהו שיעור 'חמש קופות'], שעתידים לשומרה באוצר, אף אם לא התחילו להשתמש בה קודם השבת, אינה מוקצה.
ז. מאכל בהמה אינו מוקצה בשבת, ובתנאי שזו בהמה המצויה באותו מקום.
ח. חבילי קש, עצים או זרדים, מן הסתם עומדים הם להסקה, ומוקצה הם. אך אם ייחדם מערב שבת למאכל בהמה, אינם מוקצה, ואפילו אם הם חבילות גדולות, הניטלות בשתי ידים.
ט. מותר להפוך סל בשבת לפני אפרוחים, כדי שיטפסו עליו, אף שבשעה שהם עולים עליו אי אפשר לטלטלו, אין זה מבטל כלי מהיכנו כיון שעתידים הם לרדת ממנו.
י. תרנגולת שברחה, מותר לדחותה מאחוריה שתכנס לבית, אך אסור לדדות אותה כלומר לאוחזה בכנפיה ולהוליכה, כיון שהיא מרימה רגליה ונמצא שהוא מעביר מרשות לרשות.
יא. מותר לדדות עגלים וסייחים ברשות הרבים, כיון שהם הולכים מעצמם והאדם רק מסייעם. אך אסור להגביהם מהארץ ולטלטלם.
יב. מותר לדדות קטן ברשות הרבים, ובתנאי שיגביה רגל ויניח רגל, ולא שיגרור את שתי רגליו, שאז נמצא שהמדדהו מטלטלו.
יג. מיני צמחים שייחדם האדם למאכל בהמה, מותר ליטול מהם למאכל האדם עצמו, אך יחתכם ביד ולא בכלי מחשש שיבא לחתוך דק דק, וזו תולדת טוחן.
יד. הבא לאכול בשבת מהזרע שבתוך תרמילי הצמחים או התבלינים, מוללם בראשי אצבעותיו כדי להפרידם מהפסולת, ולא ימלול הרבה כדרך שמולל בחול.
טו. אם מלל את התרמילים בערב שבת, והשאיר את הזרעים מעורבים עם הקליפות, כשבא לאכול בשבת לא יפריד כמות גדולה יחד, אלא יפריד מעט מעט, ולא יעשה כן בכלי המיוחד לברירה, אלא בידו האחת, ואפילו בכל כוחו, ואוכל מיד.
טז. בשר חי, ואפילו בשר מקולקל שאינו ראוי לכלב, מותר לטלטלו בשבת, כיון שראוי לחיה.
יז. מים מגולים, אף שהם אסורים בשתיה מפני הסכנה שמא שתה מהם נחש, אינם מוקצה, כיון שראויים הם לחתול. אך אסור להשהותם בבית, שמא ישתה מהם אדם].
יח. דג מלוח, אף שאינו מבושל, ראוי הוא לאכילה ואינו מוקצה. אך דג שאינו מלוח ואינו מבושל, מוקצה הוא.
יט. בהמה שנפלה בשבת לאמת המים, ואי אפשר לפרנסה במקומה, ויש לה צער, מותר להניח תחתיה כרים וכסתות כדי שתוכל לעלות עליהם, ואף על פי שאם לא תעלה ותשאר במקומה נמצא מבטל כלי מהיכנו, משום צער בעלי חיים התירו.
כ. אין מיילדים את הבהמה בין בשבת ובין ביום טוב, כיון שיש בכך טירחה יתירה. אך ביום טוב מותר לתפוס את הולד שלא יפול לארץ, ולנפוח בחוטמו כדי שיוכל לנשום, ונותן דד אמו בתוך פיו. ובשבת אף זה אסור.
כא. מיילדים את האשה בשבת, ומחללים עבורה את השבת, לכל צרכיה, וכן לצורך התינוק, ומותר אף לקשור ולחתוך את הטבור.
כב. בהמה טהורה המרחקת את ולדה, מותר לעשות פעולות שונות הגורמות לה לקרבו, כגון ליתן מלח לתוך רחמה, או לזלף עליו מי שליה אך לבהמה טמאה אין פעולות אלו מועילות].
כג. כשדואגים ליולדת לכל צרכיה משתדלים למעט בחילול שבת, ולכן אם צריכה היא שמן הנמצא במקום אחר, מעבירים אותו בשינוי דרך רשות הרבים. אך אם אי אפשר לעשות דברים אלו בשינוי, מותר לחלל עליה את השבת.
כד. מדליקים נר לצורך היולדת, אפילו אם היא עיוורת, כיון שעל ידי זה מתיישבת דעתה, שידאגו לכל צרכיה.
כה. דיני היולדת משתנים לפי זמנים מסוימים: א. מפתיחת הרחם ללידה ועד שלשה ימים לאחר הלידה, בין אמרה צריכה אני ובין אמרה איני צריכה, מחללים עליה את השבת באופן שאין שם רופא בקי]. ב. מהיום הרביעי ועד היום השביעי, אם אמרה צריכה אני או ששתקה, מחללים עבורה את השבת. ואם אמרה איני צריכה, אין מחללים. ג. מהיום השמיני ועד סוף שלשים יום, אפילו אמרה צריכה אני אין מחללים עליה את השבת בדברים שרגילים לעשות ליולדת אם אינה חולה], אלא עושים לה כל צרכיה על ידי גוי.
כו. הסימן לפתיחת הרחם הוא משעה שהדם שותת, ותשב על המיטה המיוחדת ללידה.
כז. יולדת שאין בעלה עמה, לא תטבול קודם שיעברו שלשים יום מלידתה לאכול בטהרות], כיון שהיא עשויה להתקרר ביותר מהמים, ויש סכנה בדבר אך אם בעלה עמה, מתחממת ממנו].
כח. יולדת או חולה שיש בו סכנה, עושים להם מדורה להתחמם, אפילו בקיץ.
כט. חולה הזקוק לחום המדורה, מותר לשרוף עבורו אפילו כלים יקרים, אם אין עצים רגילים, ואין בזה משום 'בל תשחית'.
ל. ימכור אדם אפילו קורות ביתו כדי לקנות מנעלים לרגליו. וימכור אפילו מנעלים שברגליו כדי לקנות צורכי סעודה שלאחר הקזת דם.
לא. מותר לטמון בשבת את השליא בספלים של שמן, או בצמר], כדי שעל ידי זה יתחמם הולד, דרך סגולה.
לב. מותר בשבת לרחוץ את הולד כדי להחליק את בשרו, למולחו כדי להקשות את בשרו, וללפפו בבגדים כדי לחזק את אבריו.
(ספר יוחסין)
