מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק כ
(פסקי ההלכות הם לדעת הרי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. אסור לתלות משמרת על גבי הכלי בשבת וביום טוב, משום עובדין דחול. ואם כבר היתה תלויה, בשבת אסור לסנן בה, וביום טוב מותר.
ב. רשאי אדם להערים ולהניח את המשמרת ביום טוב כדי לתלות בה רימונים, ואחר כך להסיר את הרימונים ולסנן בה יין.
ג. נאד שדרך לתלותו כדי שתנשב הרוח תחתיו ויצטנן המשקה שבתוכו, ומשמרת, וכילה הפרוסה על המטה ואין בגגה רוחב טפח, אסור לפורסם בשבת, אך אם עשה כן, פטור.
ד. העושה אהל קבע בשבת, חייב חטאת.
ה. מטה או כסא שאינם מתקפלים, אף אם היו עומדים זקופים מותר להניחם באופן שיאהילו, כיון שאין בכך משום עשיית אהל חדש כלל.
ו. כסא העשוי ממוטות ועור מחובר ביניהם, אסור לפותחו בשבת, מחשש שמא יתקענו בחוזק, והרי זה דומה למלאכת בונה.
ז. המסנן יין מהשמרים שבו, עובר באיסור תורה של בורר.
ח. טלית מקופלת שקושרים בין שני כתלים, ומשתלשלת עד לארץ, וישנים תחתיה, ואין בגגה טפח, ואף לא בשלש הטפחים הסמוכים לגג, לכתחילה לא יעשה כן בשבת, אך אם עשה פטור מחטאת. ואם היה חוט כרוך בה מערב שבת, מותר לכתחילה לפורסה בשבת.
ט. כילת חתנים, אם אין בגגה טפח, אף שאינה קשורה בחוט, מותר לנטותה ולפרקה בשבת, כיון שהיא עשויה לכך.
י. מותר לחבוש כובע ששוליו רחבים טפח, ואין בכך משום איסור עשיית אהל. ובלבד שיהא מהודק על ראשו, שאם לא כן יש לחשוש שיפול ויבא לטלטלו ברשות הרבים.
יא. מותר לפרוס או להסיר וילון, כיון שאינו מאהיל.
יב. עור שקבועות בו רצועות, מותר לפורסו בתור וילון, ובתנאי שיעשו כן שני בני אדם יחד, אך אדם אחד אינו יכול להזהר שלא להאהיל תוך כדי פריסתו.
יג. אסור לפרוס כילה בשבת כשיש בגגה טפח, ואפילו עשרה בני אדם יחד לא יעשו כן, כיון שאינם יכולים להזהר שלא תוגבה מהקרקע, והרי נעשה בכך אהל.
יד. כירה שנשמטה ממנה אפילו רגל אחת, אסור לטלטלה בשבת, מחשש שיבא לתקן.
טו. מין צמח ששמו כשות, נחלקו בו חכמים אם הוא ירק האסור בכרם משום כלאים או מין אילן, המותר, בארץ ישראל הלכה כדעת האוסר זאת משום כלאיים, ובחוץ לארץ, שאיסור כלאים בה מדרבנן, הלכה כדעת המתיר.
טז. ביום טוב ראשון קוברים את המת על ידי גויים, וביום טוב שני אף על ידי יהודים, ואפילו ביום טוב שני של ראש השנה.
יז. מותר לאדם להתעטף דרך מלבוש בכילה שיש בה רצועות ולצאת עמה לרשות הרבים, ואין בכך משום טלטול, כיון שרצועות אלו בטילות לכילה. אבל אסור לצאת בטלית שציציותיה פסולות, לפי שחשובות הן, ואינן בטילות וכיון שאינו מקיים בהם מצוה, הרי זה טלטול].
יח. תלמיד חכם רשאי להערים ולעשות דברים האסורים מדרבנן כאילו עושה אותם לצורך דבר אחר, כגון לסתום נקב שבחבית על ידי שום ולומר שכוונתו להצניעו, או לישן במעבורת כדי שתעבירנו למקום אחר על ידי גויים], כיון שבודאי לא יבוא לעשות כן ללא הערמה.
יט. משמרת שהיתה תלויה על הכלי מערב שבת, ונשארו בה שמרים המעורבים בקצת יין, מותר לשפוך שם מים כדי שיזוב כל היין לכלי.
כ. יין צלול, מותר לחזור ולסננו בשבת אפילו בבד המיוחד לכך, ואין חוששים לסחיטה, כיון שאינו מקפיד עליו.
כא. מסננת שיש בה חרדל מערב שבת, מותר לתת בה ביצה חיה כדי שהחלמון ירד לחרדל ויצהיבנו, ואין בזה משום בורר, כיון ששניהם נחשבים 'אוכל', אלא שמעוניין בצבע החלמון.
כב. מותר להכין בשבת משקה העשוי מיין ודבש ופלפלין, שזהו מאכל בריאים.
כג. משקה שדרך לשתותו ללא סינון מחמת שהוא צלול, מותר לחזור ולסננו.
כד. בזמן שהיין עדיין תוסס, נחשבים היין והשמרים לדבר אחד, ולא כתערובת של שני מינים, ומותר לסננו בשבת ולשתותו.
כה. יין צלול, שמותר לסננו שוב בשבת, אין לעשות כן כדרך שעושים בחול, ולכן כשמסננו בסודר – לא יעשה בסודר גומא שדרכה מסתנן היין ונשפך לכלי. כמו כן, המסנן יין בסל וכדומה, לא יגביה את הסל טפח מקרקעית הכלי שלתוכו נשפך היין, שלא ייראה כעושה אהל.
כו. אסור לפרוס בשבת מטלית על פי חבית של יין, לפי שנראה כעושה אהל. אך על פי חצי חבית, מותר.
כז. כלי קטן ששואבים בו יין מהחבית ומוזגים לכוס, לא יתן בפיו קיסמים וקשים, כיון שנראה כמסנן את היין.
כח. כלי שיש בו יין המעורב בשמרים, רשאי למזוג לכלי אחר את היין בלבד, בתנאי שלא ישפוך לאט ובזהירות את שאריות היין שבשולי הכלי כדי למנוע את שפיכת השמרים, שאז ניכר שכוונתו לברור את היין מהשמרים, אלא יפסיק את השפיכה קודם לכן, וישייר את השמרים עם מעט יין.
כט. חרדל שנילוש בערב שבת, מותר למחותו בשבת בין ביד ובין בכלי, ולתת לתוכו דבש, אך לא יערבבם בכח אלא בנחת.
ל. שחליים ששחקן בערב שבת, מותר לתת לתוכם בשבת שמן, חומץ ונענע, אך לא יערבם בכח אלא בנחת.
לא. שום שרוסק מערב שבת, מותר ליתנו בשבת לתוך תבשיל של פול וגריסין, ולא יוסיף לשוחקו יותר בשבת, אלא יתנו כמות שהוא.
לב. מותר להכין בשבת משקה העשוי מיין דבש ופלפלין, שהוא משקה בריאים. ואסור להכין משקה העשוי מיין ישן, מים צלולים ושמן אפרסמון, שזהו משקה העשוי לחולים, ויש בו משום גזירת שחיקת סממנים.
לג. אסור לשרות בשבת עשב ששמו 'חילתית' במים חמים, פושרים או קרים, כיון שעושים זאת לרפואה. אך מותר לשרותו בחומץ, שזהו מאכל בריאים.
לד. אסור לשרות בשבת כרשינים במים, כדי שתצוף הפסולת, שהרי זו מלאכת ברירה. ומחמת כן גם אסור לשפשפם בידים כדי להסיר את קליפתם, אך מותר ליתנם במסננת גסה או סל גדול, אף שיתכן שהפסולת תיפול מאליה דרך החורים.
לה. אין מסננים בשבת תבן מהמוץ המעורב בו בכברה, ואסור להניחו במקום גבוה כדי שירד המוץ, משום בורר. אבל מותר להניח את התבן בכברה כדי ליתנו באבוס, אף שבדרכו יסתנן המוץ, כיון שזהו דבר שאינו מתכוין.
לו. חילתית שנשרתה במים בערב שבת, מותר לשתותה בשבת, כיון שיש מקצת בריאים ששותים מים אלו אלא שאין דרכם להכין אותו לעצמם], ואין ניכר ששותה לרפואה. ואם שתה יומיים מים אלו, ואם לא ישתה גם בשבת, יסתכן, ישרה את החילתית בצונן, ויניח את המים בחמה להתחמם, וישתה.
לז. חלוק של פשתן שהתכבס, מותר לשפשפו בשבת, כיון שאינו מתכוון בשפשוף זה ללבנו אלא לרככו.
לח. בגד התלוי על גבי קנה להתייבש, מותר להוציא את הבגד מהקנה, אך אסור להוציא את הקנה מהבגד, לפי שהוא עומד להסקה, ומוקצה הוא. ואם הוא כלי של אורג, אינו מוקצה ומותר להוציאו.
לט. רצועת עשב שקושרים בה אגודת ירקות, אם ראויה היא למאכל בהמה, מותר לטלטלה בשבת.
מ. קנה שתולים בו בשר לייבוש, וכן קנה שתולים בו דגים לייבוש, אף שריחו רע ומאוס, אינו אסור משום מוקצה.
מא. לא ישלח בן ישיבה את בגדיו לפונדקאית שלו לכביסה, שמא תראה בו קרי ויתגנה בעיניה.
מב. שור העומד לפיטום, ומעורב במאכלו עפר הגורם לו לקוץ במאכל, אסור לגורפו משם. ואף אין מסלקים את התבן שלפניו לצדדים כדי שלא יתלכלך. בין באבוס של כלי, ובין באבוס של קרקע.
מג. מותר ליטול מאכל מלפני החמור וליתנו לפני השור, כיון שיאכלנו. אך להיפך אסור, לפי שאין החמור אוכל ממה שאכל השור, כיון שמעורב הוא ברירי השור , והרי זו טירחא מיותרת בשבת.
מד. מיטה שיש עליה קש, העומד להסקה ומוקצה הוא, אסור לפורשו על המטה בידים כדי שיהא נוח לשכב עליו, אך מותר לנענעו בגופו כלאחר יד עד שיהא שטוח על פני המטה. ואם היה זה קש המיועד לאכילת בהמה, או שייחדו מערב שבת לשכיבה, אינו מוקצה ומותר לטלטלו בידים.
מה. לוחות עץ העשויים לכבוש ביניהם את הבגדים לאחר הכביסה כדי שיתיישרו, אם הם של בעלי בתים – מותר לפותחן בשבת להוציא מהם בגדים, אך אסור להניח שם בגדים ליישור. ושל כובסין – אסור ליגע בהן כלל, כיון שהם סגורים בהידוק ופתיחתן נחשבת כ'סתירה'. אך אם היו רפויים מעט מערב שבת, מותר לשמוט את בגדיו משם.
מו. צנון הטמון בקרקע לשמירה, מותר להוציאו משם אף אם יזיז בכך עפר, כיון שזהו טלטול מן הצד, המותר.
מז. תבלין 'פלפל', מותר לכותשו בקת הסכין בשבת, ואפילו כמה פלפלין ביחד, כיון שהכתישה בקת הסכין היא שינוי מדרך שעושים בחול.
מח. הרוחץ בנהר בשבת, ינגב גופו קודם שילך על שפת הנהר, שמא יטלטל מים בגופו ארבע אמות בכרמלית. אבל כשהולך בתוך המים אין איסור בכך, אף שדוחה את המים יותר מארבע אמות, כיון שלא גזרו חכמים על טלטול ב'כוחו' בכרמלית.
מט. טיט שנדבק לאדם בנעליו, אסור לקנחו בקרקע, שמא יבוא להשוות גומות. ויש אוסרים אף לקנחו בכותל, משום שנראה הדבר כבנין, ויש מתירים כיון שאין זו דרך בנין. ולקנח בקורת עץ – מותר לדברי הכל.
נ. אסור להזיז חבית מצד לצד כדי להניחה מיושרת על קרקע שוה, שמא יבוא להשוות גומות.
נא. אסור להשתמש בחפצים על פתח המבוי, שמא יתגלגלו אל מחוץ למבוי שהוא רשות הרבים, ויכניסם למבוי שהוא רשות היחיד.
נב. אסור להדק חתיכות צמר בפי הכד, מחשש שיבא לידי סחיטה.
נג. טיט שנדבק על גבי הבגד, מותר לשפשפו מבפנים כדי שיפול משם, אך אסור לשפשפו מבחוץ, שנראה כמלבן. ואף מבחוץ – מותר לגרדו בציפורן ויש אוסרים בטיט יבש].
נד. אין מגרדים ומחליקים עור של מנעל, משום 'ממחק'.
נה. אסור לסוך את רגלו בשמן כשהיא בתוך מנעל או סנדל, כיון שבכך סך הוא את העור ומעבדו. אך אם סך את הרגל מחוץ למנעל, מותר אחר כך לנועלו, כיון שבכמות מועטה כזו אין משום עיבוד. וכן מותר לסוך גופו בשמן ולהשתפשף בעור המוכן לשולחן או מיטה, ובתנאי שאין בו שיעור הראוי לעבדו, אף אם יש בו שיעור הראוי להבהיקו.
נו. אדם שגופו קטן לא יצא במנעל גדול, שמא יפול מרגלו ויבא לטלטלו. אבל מותר לו לצאת בחלוק גדול, כיון שאינו עשוי ליפול, ואף הוא בודאי לא יפשטנו בשוק.
נז. לא תצא אשה במנעל קרוע, שמא ילעגו לה ותבא לטלטלו ברשות הרבים.
נח. לא תחלוץ אשה במנעל קרוע, כיון שאין זה מנעל טוב, ואם חלצה, חליצתה כשרה, כי סוף סוף זהו מנעל.
נט. לא תצא אשה בשבת בנעל שלא נעלה אותה מעולם, שמא לא תתאים למידתה ותבא לשולפה. אבל אם נעלה אותה אפילו פעם אחת, מותרת.
ס. מנעל הנמצא על גבי ה'אימום', שעליו מכינים ומתקנים את הנעל, מותר ליטלו משם, כיון שהאימום הוא מוקצה מחמת איסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו או מקומו.
סא. מנעל שהתלכלך בשבת, מותר לשכשכו במים, אך אסור לכבסו.
(ספר יוחסין)
