מסכת שבת, פסקי הלכות, פרק שני (ד)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

לו. אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר, ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן הנר, ועוד, מפני שהוא עף. ולא בנפט לבן, ואפילו בחול, מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה. (שבת פרק ה הלכה י)

לז. מותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון שמן צנון ושומשמין ולפת וכל כיוצא בהן, אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד. (שבת פרק ה הלכה יא)

לח. מותר ללוש עיסה גדולה ביום טוב, והלש עיסה מערב יום טוב אין מפריש ממנה חלה ביום טוב, ואם לשה ביום טוב מפריש ממנה חלה ונותנה לכהן, ואם היתה עיסה טמאה או שנטמאת החלה לא יבשל את החלה שאין מבשלין ביום טוב אלא לאכול וזו לשריפה עומדת, וכן אין שורפין אותה ביום טוב שאין שורפין קדשים שנטמאו ביום טוב, ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. (יום טוב פרק ג הלכה ח)

לט. איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך. (שבת פרק ל הלכה ב)

מ. כסות של פשתן אין מטילין בה תכלת אלא עושין הלבן בלבד של חוטי פשתן, לא מפני שהציצית נדחית מפני השעטנז אלא גזירה מדבריהם שמא יתכסה בה בלילה שאינה זמן חיוב ציצית ונמצא עובר על לא תעשה בעת שאין שם מצות עשה, שחובת הציצית ביום ולא בלילה שנאמר וראיתם אותו בשעת ראייה, וסומא חייב בציצית אף על פי שאינו רואה אחרים רואין אותו. (ציצית פרק ג הלכה ז)

מא. אין מדליקין בטבל טמא אפילו בחול ואין צריך לומר בשבת שנאמר את משמרת תרומותי מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמתה אף תרומה טמאה אין לך ליהנות בה אלא משעת הרמתה ואילך. (מעשר פרק ו הלכה ב)

מב. פתילה שמדליקין בה לשבת אין עושין אותה מדבר שהאור מסכסכת בו כגון צמר ושיער ומשי וצמר הארז ופשתן שלא נופץ וסיב של דקל ומיני העץ הרכים וכיוצא בהן, אלא מדבר שהאור נתלית בו, כגון פשתה נפוצה ובגדי שש וצמר גפן וכיוצא בהן, והמדליק צריך שידליק ברוב היוצא מן הפתילה. (שבת פרק ה הלכה ה)

מג. האהל עצמו המאהיל על הטומאה אעפ"י שלא נגעה בו טומאה הרי הוא טמא טומאת שבעה מן התורה והרי הוא כבגדים שנגעו במת שנאמר והזה על האהל, בד"א בשהיה האהל בגד או שק או כלי עץ או עור אחד עור בהמה וחיה בין המותרין לאכילה בין האסורין לאכילה שנאמר ויפרוש את האהל על המשכן אין קרוי אהל אלא ארוג ועור כמשכן, אבל אם היה האהל נסרין של עץ כגון התקרה והמחצלת וכיוצא בהן, או שהיה עצם או של מתכות ה"ז טהור, ואין צ"ל שאם היה בניין שהוא טהור, וכ"מ שנאמר הבית טמא אינו אלא אדם וכלים שבכל הבית, ואין לך יוצא מן העץ שהוא מתטמא טומאת אוהלים אלא הפשתן בלבד. (טומאת מת פרק ה הלכה יב)

מד. כמה שיעור הבגד להתטמא שלשה טפחים על שלשה טפחים למדרס, ושלש אצבעות על שלש אצבעות מכוונות עם המלל לטומאת המת או לשאר טומאות, בד"א בבגדי צמר ופשתים, אבל בגדים של שאר מינין אין מקבלין טומאה מכל הטומאות אלא אם כן היה בהן שלשה טפחים על שלשה טפחים או יתר, שנאמר או בגד מפי השמועה למדו שבא הכתוב לרבות שלשה טפחים על שלשה טפחים כשאר בגדים לטומאה, בד"א בקרעים מן הבגדים אבל האורג בגד בפני עצמו כל שהוא הרי זה מקבל שאר טומאות חוץ מטומאת מדרס שאין מקבל אותה אלא הראוי למדרס. (כלים פרק כב הלכה א)

מה. אין מבקעין עצים מסוואר של קורות מפני שהן מוקצה, ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב מפני שהיא נולד, וכן כלים שנשברו ביום טוב אין מסיקין בהן מפני שהן נולד, אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מערב יום טוב שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב, כיוצא בו אגוזים ושקדים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפיהן ביום טוב, ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן, ויש נוסחאות שיש בהן שאם אכלן מבערב אין מסיקין בקליפיהן שהרי הוקצו ואם אכלן ביום טוב מסיקין מפני שהן מוכנין על גב האוכל. (יום טוב פרק ב הלכה יב)

מו. לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור, ואם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד ובחרסית וכיוצא בהן מותר. (שבת פרק ה הלכה יב)