מסכת שבת, פרק א, שיעור 29

אומרת הגמרא דין נוסף, וְהַשְׁתָּא דְּאָמַר מַר – ולפי מה שהתבאר לעיל, דכָל מִידִי דְּקָשֵׁי לֵיהּ זִיקָא לָא מְגַלֵּי לֵיהּ – שכל דבר שהרוח מזיקה לו אין האדם עשוי לגלותו, וממילא אינו מחתה בו, הַאי בִּשְׂרָא דְּגַדְיָא – בשר של גדי המתבשל בתנור, וְשָׁרִיק – וטח בטיט את פי התנור, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר להשהותו כך, כיון שבשעת הבישול מזיקה הרוח לבשר הגדי, ועוד שטח את הפתח בטיט, בודאי לא יבא לפתוח את התנור ולחתות. דְּבָרְחָא – אם היה בקדירה בשר איל, שאין הרוח מזיקה לו, וְלָא שָׁרִיק – וגם לא טח את פתח התנור בטיט, ואין לו היכר לכך שאסור לחתות, אָסִיר – אסור להשהותו, מחשש שיבא לחתות בגחלים בשבת. דְּגַדְיָא וְלָא שָׁרִיק – אם היה זה בשר גדי, שהרוח מזיקה לו, אך לא טח את התנור בטיט, או שהיה זה דְּבָרְחָא וְשָׁרִיק – בשר איל, שאין הרוח מזיקה לו, אך טח את פי התנור בטיט, להיכר שאסור לחתות, שבכל אחד מאופנים אלו יש מעלה וחסרון, נחלקו בזה אמוראים, רַב אָשִׁי שָׁרִי – התיר להשהות אותם בתנור באופן כזה, וְרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתֵּי אָסַר.

מביאה הגמרא לשון אחרת במחלוקת זו, אִיכָּא דְּאָמְרֵי – יש אומרים שלא נחלקו בדין זה, אלא בשר דְּגַדְיָא, כיון שהרוח מזיקה לו, בֵּין שָׁרִיק בֵּין לֹא שָׁרִיק – בין טח בטיט ובין לא טח בטיט, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר להשהותו. דְּבָרְחָא וְשָׁרִיק – בשר של איל, וטח בטיט את פי התנור, נָמֵי שַׁפִּיר דָּמִי – גם כן מותר לדברי הכל להשהותו. כִּי פְּלִיגִי דְּבָרְחָא וְלֹא שָׁרִיק – ומחלוקתם היא רק בבשר של איל וגם לא טח את פי התנור, שיש בזה שני חסרונות, רַב אָשִׁי שָׁרִי – התיר אפילו באופן זה, כיון שאין חוששים שיבא לחתות בגחלים, וְרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי אָסַר.

מברר הרי"ף את ההלכה: וְקָא פָּסְקֵי רַבְוָואתָא – ופסקו רבותינו כִּי הַאי לִישְׁנָא בַּתְרָא – כדעת הלשון השניה שהובאה, וּכְרַב אָשִׁי, שאפילו בשר איל וללא טיחת פי התנור בטיט, מותר להשהות את התבשיל. וְאִיכָּא מָאן – ויש מי דְּפָסַק כְּרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי, דְּאָסַר. ומוסיף הרי"ף, וַאֲנָן נָמֵי כְּרַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי סְבִירָא לָן – ואף אנו סוברים שההלכה כדברי רב ירמיה, האוסר באופן זה שאין בו צד קולא [שאין הבשר ניזוק מהרוח, ואין פי התנור סתום בטיט], והטעם לכך, דְּחֲזִינָן סֻגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא כְּוָותֵיהּ – כיון שראינו שסוגיית הגמרא סותמת כדבריו, דְּאָמְרִינַן – שכך אמרה הגמרא בסוגייתנו, אָמַר רָבִינָא, הַאי קָרָא חַיָּא – דלעת חיה, כֵּיוָן דְּקָשֵי לֵיהּ זִיקָא – כיון שהרוח מזיקה לה, כְּבִשְׂרָא דְּגַדְיָא דָּמִי – הרי היא דומה לבשר של גדי, וְשָׁרִי – ומותר להשהותה על האש בשבת, מדייק הרי"ף, מכך שתלתה הגמרא את ההיתר של השהיית הדלעת בכך שהיא דומה לבשר גדי, מִכְּלָל – משמע מכך, דְּאִי כְּבָרְחָא – שאם היתה הדלעת דומה לבשר האיל, אָסִיר – היה אסור להשהותה, וּשְׁמַע מִנָּהּ – ויש ללמוד מכך דְּבָרְחָא אָסִיר – שאסור להשהות בשבת בשר של איל על גבי האש, והיינו כרב ירמיה מדפתי.

משנה

משנתנו ממשיכה להביא דינים שונים התלויים במחלוקת בית שמאי ובית הלל, כאשר הדין הראשון שייך למחלוקת שהובאה במשנה הקודמת, האם אדם מוזהר על שביתת כליו בשבת: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹף וְדָגִים בערב שבת, אֶלָּא אם יש שהות כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ בהם בעלי החיים מִבְּעוֹד יוֹם, קודם כניסת השבת, שאם לא כן יעשו כליו של האדם מלאכה בשבת, בכך שיצודו את בעלי החיים, ואדם מוזהר על שביתת כליו. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, לפי שאין אדם מוזהר על שביתת כליו.