מסכת שבת, פרק א, שיעור 34

משנה

כפי שהתבאר במשנה הקודמת לדעת בית שמאי אסור לתת בגדים לכובס גוי אלא אם כן יש שהות לכבסן קודם כניסת השבת, ובית הלל מתירים. אָמַר רַבָּן שִמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ שֶׁל בֵּית אַבָּא, שֶּׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי [-בגדי] לָבָן שֶׁלָּהֶן לְכּוֹבֵס נָכְרִי עד שְׁלֹשָׁה יָמִים קוֹדֵם הַשַּׁבָּת, לפי שהיו מחמירים כדעת בית שמאי, וכיון שכביסת בגדי לבן אורכת זמן רב, היו נותנים אותם שלשה ימים קודם שבת, שבודאי תגמר מלאכתם קודם השבת.

וְשָׁוִין אֵלּוּ וְאֵלּוּ – מודים בית שמאי ובית הלל שֶׁטּוֹעֲנִין בערב שבת את הזיתים בְּקוֹרוֹת בֵּית הַבָּד, כדי שיצא מהם השמן שנשאר בהם לאחר הדריכה הראשונה, וְכן טוענים את הענבים בְעִיגוּלֵי העץ של הַגַּת, ואף שבמשך השבת נמשכין מהם משקים, וכטעם שיבואר בגמרא.

גמרא

{מקשה הגמרא, מַאי שְׁנָא כּוּלְּהוּ – במה שונים כל הנידונים שהוזכרו במשניות האחרונות, דִּפְלִיגֵי – שנחלקו בית שמאי על בית הלל, ואסרו לעשות מלאכות אלו בערב שבת, וּמַאי שְׁנָא הָנָךְ – ובמה שונים דינים אלו, של טעינת קורות בית הבד ועיגולי הגת, דְּלֹא פְּלִיגֵי – שלא נחלקו בֵּית שַׁמַּאי, אלא הודו לבית הלל שהדבר מותר.

מתרצת הגמרא, כּוּלְּהוּ – כל אותם נידונים שהובאו לעיל, אִי עֲבִיד – אם עושה אותם האדם בְּשַׁבָּת, חַיָב חַטָּאת, כיון שהם אסורים מן התורה, ולכן גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן גם בעֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, אבל הָנָךְ – דברים אלו, של טעינת קורות בית הבד ועיגולי הגת, דְּאפילו אִי עֲבִיד לְהוּ בְּשַׁבָּת עצמה לֹא מִחַיֵּיב חַטַּאת, כיון שכבר נכתשו הזיתים והענבים קודם לכן ושוב אין המשקה בלוע בהם וגם בלא הקורות ועיגולי הגת היה יוצא, וטעינת קורות בית הבד ועיגולי הגת אינה באה אלא לזרז את ההוצאה, אין בכך אלא איסור דרבנן, ולכן לֹא גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנָן}.

מבררת הגמרא, מַאן תָּנָא – מי הוא התנא הסובר, דְּכָל מִילֵּי דְּאָתָא מִמֵּילָא – שכל פרי שכבר ריסקוהו מערב שבת והמשקה עומד לזוב ממנו מאליו, אם הניחו עליו קורות ועיגולים בשבת אין בזה איסור תורה, ולכן אמרו בית שמאי שאם הניחום בערב שבת, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר הדבר.

משיבה הגמרא, [אָמַר] רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, (אמר) רַבִּי יִשְׁמָעֵאל הִיא – כדעת רבי ישמעאל אמרו בית שמאי את דבריהם, דִּתְנַן – שכך שנינו במסכת עדויות (פ"ב מ"ו), הַשּׁוּם, וְהַבֹּסֶר – פירות שלא נגמר בישולם על העץ, והמשקה היוצא מהן חמוץ, ומטבלים בו את הבשר, וְהַמְלִילוֹת – שיבולים שלא הבשילו, שהמוהל היוצא מהם משמש לטיבול, שֶׁרִיסְקָן בידים (ר"ן) מִבְּעוֹד יוֹם, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, יִגְמֹר לרסקן אף מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ, ואפילו בידים, כיון שכבר רוסקו מערב שבת. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא יִגְמֹר את ריסוקם בידים לאחר שנכנסה השבת. וְאִיתְּמָר עֲלַהּ – ונאמרה מימרא זו על מחלוקתם, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, [שלש מלאכות יש בהוצאת משקה מהפירות, זו אחר זו: ריסוק, דיכה ושחיקה], בְּפרי שרק התרסק, ועדיין הוא צָרִיךְ דִּיכָה ושחיקה, כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגִי דַּאֲסִיר – לדברי הכל אסור לדוך אותו בשבת בידים, לרבי עקיבא האיסור הוא מן התורה, ולרבי ישמעאל האיסור הוא מדרבנן [גזירה משום ריסוק, האסור מן התורה], כִּי פְּלִיגִי – ומחלוקתם היא בְּפירות שכבר רוסקו ונידוכו, ומְחוּסָרִין רק שְׁחִיקָה, שלדברי הכל אין בהם איסור תורה, ובזה נחלקו, שרבי עקיבא אוסר לשחוק אותם, גזירה שמא יבא אף לדוך פירות אחרים, ולדבריו דיכה בשבת אסורה מן התורה, וגזרו במלאכה הקרובה אליה, שהיא שחיקה. ואילו רבי ישמעאל מתיר לשחוק אותם, כיון שאפילו דיכה אינה אסורה מן התורה אלא מדרבנן, ואמנם גזרו בדיכה משום המלאכה הסמוכה לה, שהיא ריסוק, ואסורה מן התורה, אך לא הוסיפו לאסור את השחיקה. [מסיימת הגמרא, וְהַנֵי נָמִי – ופירות אלו שהתבאר דינם במשנה, שרוסקו על ידי קורות בית הבד ועיגולי הגת בערב שבת, כִּמְּחוּסָרִין דִּיכָה דָּמוּ, ולכן אף שמודה רבי ישמעאל שאסור לרסקן בשבת, אך אין זה אלא איסור דרבנן, ולא אסרו להשאירם מרוסקים תחת קורות בית הבד ועיגולי הגת מערב שבת והם הולכים ונסחטים כל השבת, מאחר ואף אם יעשה כך בשבת לא יעבור באיסור תורה. אבל לרבי עקיבא, שאם ירסקם בידים יעבור באיסור תורה, מאחר והם מחוסרים דיכה, אוסרים בית שמאי אף להשאירם מערב שבת תחת הקורות והעיגולים, ומשנתנו שהתירה זאת סוברת כרבי ישמעאל].

פוסקת הגמרא: הוֹרָה רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, שפירות שריסקן ודכן מערב שבת מותר לשוחקן בשבת.