מסכת שבת, פרק א, שיעור 4

גמרא

שנינו במשנה, שאם פשט העני את ידו לפנים והניח בעל הבית בתוכה, וחזר העני והוציא את ידו עם המתנה, העני פטור אף על פי שהוציא את המתנה מרשות היחיד לרשות הרבים, כיון שלא הוא עשה את העקירה אלא בעל הבית שהניח בתוך ידו. הגמרא מבררת עתה את הדין באדם שהיה ברשות היחיד, והניחו עליו חפץ, ויצא עמו לרשות הרבים האם גם אז נחשב שלא הוא עשה את העקירה.

בְּעָא מִנֵּיהּ רַב מֵרַבִּי – שאל רב את רבי שאלה זו, אדם העומד ברשות היחיד, והִטְעִינוֹ חֲבֵרוֹ אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין – הניח חבירו על גופו מאכלים ומשקים [או כל דבר אחר], וּלאחר שהטעינם חבירו עליו הוֹצִיאָן לַחוּץ – יצא האדם עם האוכלים ומשקים שעליו לרשות הרבים, מַהוּ – מה דינו, האם עֲקִירַת גּוּפוֹ מרשות לרשות, כאשר מונח חפץ על גופו, כַּעֲקִירַת חֵפֶץ מִמְּקוֹמוֹ דָּמִי – דינה כעקירת חפץ מרשות לרשות, וחייב על כך, אף שהוא עצמו לא עקר את החפצים מקרקע רשות היחיד, אוֹ לֹא – או שאין עקירת הגוף נחשבת כעקירת החפץ מרשות לרשות, אלא כיון שחבירו הוא שעקר את החפץ מקרקע רשות היחיד והניחו על גופו, אינו נחשב ביציאתו לרשות הרבים כ'עוקר' מרשות היחיד, וכדין האמור במשנתנו לגבי אופן שהעני עומד ברשות הרבים, וידו פשוטה לרשות היחיד, והניח בעל הבית דבר ביד העני, שאף אם הוציא העני את ידו עם הדבר לרשות הרבים, פטור, מאחר וה'עקירה' מתייחסת לבעל הבית, שהניח את החפץ בידו.

אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי לרב, אותו אדם שהטעינוהו חפצים ברשות היחיד, והוציאם לרשות הרבים, חַיָּיב על הוצאה זו, כיון שבמה שעקר את גופו כשהחפץ עליו, נחשב כמו שעקר את החפץ, וכן כשיעמוד ברשות הרבים נחשב כמו שהניח בה את החפץ, וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְ'יָדוֹ' – אין דין זה דומה לדין המבואר במשנתנו, שאם היתה יד העני פשוטה לרשות היחיד, והניחו בידו דבר והוציאו לרשות הרבים, שפטור, מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק, יָדוֹ, לֹא נָח – באופן שהיתה ידו פשוטה לרשות היחיד, הרי אין ידו מונחת שם, אלא תלויה ומחוברת לגופו העומד ברשות הרבים, וכשהונח החפץ ביד העני, אינו נחשב כמונח ברשות היחיד [אך גם לא כמונח לגמרי ברשות הרבים, ולכן גם בעל הבית פטור על הנחה זו (גמרא)], ואילו גּוּפוֹ, נָח – באופן שבו הסתפק רב, שכל גופו עומד ונח ברשות היחיד, הרי המטעינו חפצים לא עקרם עדיין מרשות היחיד, אלא אף כשהם מונחים על גופו חשובים הם כמונחים ברשות היחיד, וממילא כשעוקר את גופו עם החפצים מרשות היחיד לרשות הרבים, יש כאן עקירת החפצים מרשות היחיד, והנחתם ברשות הרבים, וחייב על כך. [ואין החילוק בין חפץ המונח בידו לבין חפץ המונח על גופו, אלא החילוק הוא בין אופן שכל גופו ברשות היחיד שאז נחשב החפץ שעליו כמונח עדיין ברשות היחיד, לבין אופן שגופו ברשות הרבים וידו ברשות היחיד, שאז החפץ המונח בידו נחשב כמו שכבר נעקר מרשות היחיד (ר"ן)].