מסכת שבת, פרק ב, שיעור 42

הגמרא מבארת עתה את דיני מצוות הדלקת נרות חנוכה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, מִצְוַת נֵר חֲנוּכָּה, נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ – נר אחד בכל יום לכל משפחה הגרה בבית אחד, וְהַמְהַדְּרִין במצוה זו, מדליקים בכל יום נֵר אחד לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מבני הבית, וְהַמְהַדְּרִין מִן הַמְּהַדְּרִין – מהדרים במצוה זו יותר מסתם בני אדם המהדרים בה, עושים שינוי במספר הנרות שמדליקים בכל יום, ובהידור זה נחלקו התנאים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה נרות, מִכָּאן וָאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ, עד שביום השמיני מדליק נר אחד בלבד. וּבֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, יוֹם רִאשׁוֹן של חנוכה, מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וָאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, עד שביום השמיני מדליק שמונה נרות. [ולדעת הרמב"ם המהדרים מן המהדרים מדליקים גם כנגד כל בני הבית, נמצא שבית שיש בו עשרה אנשים ביום ראשון מדליקים עשר נרות, וביום השני עשרים, וכן הלאה. ודעת התוספות שלא יעשו כן, כיון שבזה אין את הידור המצוה של הימים, מאחר והרואים יסברו שהדליקו כך כיון שיש הרבה בני אדם בבית, אלא מדליק רק נר אחד ביום הראשון ומוסיף והולך כמנין הימים].

מבארת הגמרא, טַעֲמַיְיהוּ – טעמם דְּבֵית שַׁמַּאי, שפוחת והולך, כְּנֶגֶד פָּרֵי הֶחָג – הפרים שמקריבים בחג הסוכות, שביום הראשון מקריבים שלש עשרה פרים, ופוחתים והולכים עד שביום האחרון של סוכות מקריבים שבעה פרים. אִי נָמִי – טעם נוסף, כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין – העתידים לבוא, והיום שעומד בו האדם אף הוא בכלל ימים אלו (ר"ן), ולכן ביום הראשון, שיש לפנינו שמונה ימי חנוכה, מדליקים שמונה. וביום השני מדליקים שבעה נרות, וכן הלאה. וְטַעֲמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל, שמתחילים בנר אחד ומוסיפים והולכים, כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין – ימי החנוכה שכבר היו, ולכן ביום הראשון מדליקים אחד, ובכל יום מוסיפים כנגד יום נוסף שעבר. אִי נָמִי – טעם נוסף לשיטת בית הלל, מִשּׁוּם 'מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין'.

אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שְׁנֵי זְקֵנִים הָיוּ בַּעיר צִידֹן, אֶחָד עָשָׂה כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי בהדלקת נרות חנוכה, וְאֶחָד עָשָׂה כְּבֵית הִלֵּל. זֶה – הזקן שנהג כדברי בית שמאי, נוֹתֵן טָעַם לִדְבָרָיו כְּנֶגֶד פָּרֵי הֶחָג, וְזֶה – הזקן שנהג כדברי בית הלל, נוֹתֵן טָעַם לִדְבָרָיו מִשּׁוּם מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, נֵר חֲנוּכָּה, מִצְוָה לְהַנִּיחָהּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, מִבַּחוּץ – בצד של החצר [כך פירשו רש"י והר"ן. אמנם תוספות פירשו שמדובר בבית הפתוח לרשות הרבים, אבל כשפתוח לחצר מניחו בפתח החצר, כדי לפרסם את הנס לעוברים ושבים]. וְאִם הָיָה האדם דָּר בַּעֲלִיָּה, ואין לו מקום בחצר להניח את הנרות, מַנִּיחָהּ מבפנים בַּחַלּוֹן הַסְּמוּכָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבִשְׁעַת הַסַּכָּנָה, שגזרו הגויים גזירות שמד על ישראל, שלא יקיימו מצוות, ויש סכנה להדליקה במקום שניכר שהדליקה לשם מצוות חנוכה, מַנִּיחָהּ עַל שׁוּלְחָנוֹ בביתו, וְדַיּוֹ – ודי לו בכך לקיום המצוה.

אָמַר רָבָא, וּבאופן זה, שמדליק את נר חנוכה בתוך ביתו, אף שבעל כרחו הוא נהנה מאור נרות החנוכה (ר"ן), מכל מקום צָרִיךְ האדם להוסיף נֵר אַחֶרֶת בביתו, כדי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ לְאוֹרָהּ, ויהיה ניכר שהדליק את הנר הראשון בשביל מצוות חנוכה. וְאִי אִיכָּא – ואם יש בביתו מְדוּרָה, לֹא בָּעֵי – אינו צריך להוסיף נר, כיון שמשתמש לאור המדורה, וניכר שהנר הודלק לשם מצוה. וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא, שאינו רגיל להשתמש לאור מדורה, אלא רק לאור נר, אַף עַל גַב דְּאִיכָּא מְדוּרָה, נראה שהודלק הנר לצורך שימושו, ולכן צָרִיךְ להדליק נר נוסף, שעל ידי כך יש היכר שהודלק הנר לצורך מצוה.