מסכת שבת, פרק ב, שיעור 55

משנה

משנתנו מביאה גזירה נוספת שגזרו חכמים בענין הדלקת הנרות בערב שבת, לצורך השבת. יש להקדים, שהנרות בזמנם היו עשויים באופן שבכל נר היו שני נקבים, אחד לפתילה ואחד למילוי השמן: לֹא יִקּוֹב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה, וִימַלְּאֶנָּה שֶׁמֶן דרך החור שנקב בה, וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר – הכלי שהשמן מונח בו, ועושה כן בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא השפופרת מְנַטֶּפֶת את השמן שבה לתוך הנר, וכך כשתכלה כמות השמן שמכיל הנר, יתווסף השמן שבשפופרת לנר, ויבער הנר זמן נוסף. ואסרו זאת חכמים מחשש שמא בשבת עצמה יטול האדם מהשמן שבשפופרת לצורך אכילה, וכיון ששמן זה כבר יוחד להדלקת נר זה, חייב על כך משום 'מכבה', שהרי הוא גורם לנר לכבות קודם הזמן הראוי לו. ואף שמהשמן שבנר עצמו לא חששו שיטול, היינו כיון שהפתילה הדולקת מונחת בתוכו, ויודע האדם שאסור ליטול מהשמן, אך באופן שהשמן בכלי אחר, ורק נוטף לתוך הנר, עשוי האדם לסבור שאין בנטילת שמן זה משום 'מכבה', ולכן אסרו להדליק באופן כזה. וַאֲפִלּוּ אם אותה שפופרת הִיא שֶׁל חֶרֶס, ומאוסה, ולכאורה אין חשש שיטול מהשמן שבה לאכילה, לא חילקו חכמים בדבר, ואסרו זאת. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בכל השפופרות, ואפילו של ביצה, כי מאחר והאדם רואה שהשמן נוטף לתוך הנר הדולק יודע הוא שהדבר אסור.

מוסיפה המשנה: וְאִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה – אם ביצירת הנר חיברו לו שפופרת נוספת כדי שיוכלו ליתן בו יותר שמן וידלק זמן רב יותר, מֻתָּר להדליק בו לצורך השבת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד, ובכלי אחד לא חששו חכמים שיטול האדם מהשמן שבו, שיודע הוא שיש בכך משום איסור מכבה.

דין נוסף: לֹא יְמַלֵּא אָדָם בערב שבת קְעָרָה בשֶׁמֶן, וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר הדולק, ויניח פתילה ארוכה מאד בנר, ומעמיד ראשה האחד במקומו הראוי, להדלקה, וראשה השני עובר לאורך הנר ויוצא מהצד השני, במקום הכנסת השמן, וְיִתֵּן את אותו רֹאשׁ הַפְּתִילָה היוצא מהצד השני, בְּתוֹכָהּ – בתוך קערת השמן, בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת שמן רב מהקערה, ותדלק זמן רב, כיון שאף בזה גזרו חכמים שמא יטול מהשמן שבקערה, וחייב משום מכבה. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, וכטעם המבואר לעיל.

גמרא

שנינו במשנה 'וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר'. פוסק הרי"ף: וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כְּרַבִּי יְהוּדָה, אלא כחכמים, וטעמם הוא דִּלְמָא אָתֵי לְאִיסְתַּפּוּקֵי מִינֵּיהּ – שמא יבא ליטול לעצמו מאותו שמן, וחייב משום מכבה.

שנינו במשנה, וְאִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר וכו' מתחילה, מותר. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה: תַּנָּא – שנינו בברייתא, וְאִם חִבְּרָהּ האדם עצמו בְּסִיד וּבְחַרְסִית, מֻתָּר, כיון שנעשה עתה כלי אחד.

תמהה הגמרא, וְהָא אַנָּן – והרי אנו, במשנתנו, 'יוֹצֵר' תְּנַן – שנינו, כלומר שיש צורך שיחברנה היוצר בעת עשיית הכלי, ומשמע שאם לא חיברה היוצר אין תועלת בכך שיחברנה האדם לאחר זמן. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך יש לומר במשנה, אם חיברה 'כְּעֵין יוֹצֵר' – כמו שמחבר היוצר, כלומר, שדיבקה היטב, מותר, וכמבואר בברייתא.