מסכת שבת, פרק ב, שיעור 59

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֵּן לָקִישׁ, הֱווּ זְהִירִין בְּמִצְוַת צִיצִית, שֶׁכָּל הַזּוֹכֶה וּמְקַיֵּם מִצְוַת צִיצִית, זוֹכֶה וּמְשַׁמְּשִׁין אוֹתוֹ לעתיד לבא שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת עֲבָדִים מאומות העולם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח כג) כִּי 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי', והיינו בשכר 'כנף איש יהודי', שזו כנף הציצית, יחזיקו בו עשרה אנשים מכל אומה, וכיון שיש שבעים אומות הרי הם שבע מאות אנשים, וכנגד ארבע כנפות יהיו אלפיים ושמונה מאות עבדים.

תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, בַּעֲווֹן שִׂנְאַת חִנָּם – שנאה ששונא האדם את חבירו ללא סיבה, שלא ראהו עובר עבירה שמחמת כן ישנאהו, הרי הוא נענש מידה כנגד מידה, ומְרִיבָה רַבָּה [-מתרבה] בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אותו אָדָם, וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים, ומתוך כך ניטלת ממנו אהבת בניו ובנותיו, מידה כנגד מידה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעֲווֹן חַלָּה – שאין מפרישים חלה כראוי, אֵין בְּרָכָה שורה בִּמְכֻנָּס – באוצרות יין ושמן, וּמתוך כך מְאֵרָה בַּשְּׁעָרִים מִשְׁתַּלַּחַת – יש קללה בשערי המחירים, שמוכרים ביוקר, וְזוֹרְעִים זְרָעִים וַאֲחֵרִים אוֹכְלִין אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו טז) 'אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת', אַל תִּקְרִי 'בֶּהָלָה' אֶלָּא 'בְּחַלָּה', כלומר בעוון שלא הפרישו חלה, וסיום הפסוק הוא 'וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם'.

וְאִם נוֹתְנִין – אם מפרישים חלה, מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד ל) 'וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ', הרי שהפרשת החלה גורמת לברכה לחול בביתו של אדם.

בַּעֲווֹן בִּטּוּל הפרשת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת, שָׁמַיִם נֶעֱצָרִים מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, וּמתוך כך הַיֹּקֶר הֹוֶה – מתייקרים השערים, וְהַשָּׂכָר אָבֵד, וּבְנֵי אָדָם רָצִים אַחַר הַפַּרְנָסָה וְאֵין מַגִּיעִין, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד יט) 'צִיָּה גַם חֹם יִגְזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג שְׁאוֹל חָטָאוּ', ובביאור פסוק זה תָּאנָא דְבֵי – שנו בבית מדרשו של רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, 'צִיָּה' מלשון ציווי, כלומר, בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁצִּוִּיתִי אוֹתָם בִּימוֹת הַחַמָּה, שהתבואה מבשילה, והיינו הפרשת תרומות ומעשרות, וְלֹא עֲשָׂאוּם, יִגָּזְלוּ מֵימֵי שֶׁלֶג בימות הגשמים, שהשמים נעצרים.

וְאִם נוֹתְנִין תרומות ומעשרות, מִתְבָּרְכִין, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג י) 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי'. מבארת הגמרא, מַאי – מה פירוש לשון הפסוק 'עַד בְּלִי דַּי', עַד שֶׁיִּבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר 'דַּי' על רוב הטובה.

בַּעֲווֹן גָּזֵל, הַגּוֹבַאי עוֹלֶה, וזהו מין חגב האוכל את התבואה, וּמתוך כך הָרָעָב הוֹוֶה, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִין בָּשָׂר בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ד א) 'שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים' וגו', הרי שפרשה זו נאמרה על עוון גזל, ובהמשך נאמר (שם ד ט) 'הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם', ו'גזם' הוא מין ארבה, הרי שבעוון הגזל בא הארבה. ובזמן הרעב אנשים אוכלים בשר בניהם ובנותיהם, שנאמר (ישעיהו ט יט) 'וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ', ויש לדרוש כאילו נאמר 'בשר זַרְעוֹ' (גמרא).

בַּעֲווֹן עִנּוּי הַדִּין – שהדיינים מתעכבים מלפסוק את הדין שלא לשם שמים, אף לאחר שהוברר להם פסק הדין, וְעִוּוּת הַדִּין – שמעוותים הדיינים את הדין במזיד, וְקִלְקוּל הַדִּין – שלא היו הדיינים מתונים בדין, ומתוך כך נתקלקל מאליו, וַעֲווֹן בִּטּוּל תּוֹרָה, חֶרֶב וּבִזָּה וְדֶבֶר בָּא לָעוֹלָם, וּבַצֹּרֶת בָּאָה, וּבְנֵי אָדָם אוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִים, וְאוֹכְלִין לַחְמָם בַּמִּשְׁקָל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו כה) 'וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית וגו' וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד אוֹיֵב'. ו'ברית' הכוונה לתורה [שנאמר (ירמיה לג כה) 'אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי', ופסוק זה נאמר על התורה, שנאמר בה (יהושע א ח) 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה'] הרי שהעונש על ביטול תורה הוא חרב האויבים, ומתוך כך באה גם ביזה. ובאותו פסוק נאמר גם 'ושילחתי דבר בתוככם', ובפסוק שאחריו (ויקרא כו כו) נאמר 'בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ', הרי שהעונש הוא גם בבצורת. וכל העונשים הללו באים גם על עינוי, עיוות וקלקול הדין, שנאמר בסוף פרשת הקללות (שם כו מג) 'יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ', והיינו עינוי, עיוות וקלקול הדין.