מסכת שבת, פרק ט, שיעור 146

משנתנו חוזרת לבאר את השיעורים שיש בהם חשיבות, והמוציאם בשבת מרשות לרשות, חייב: הַמּוֹצִיא עֵצִים, שיעורם כְּדֵי לְבַשֵּׁל בהם בֵּיצָה קַלָּה, והיינו ביצת תרנגולת, שהיא קלה להתבשל מכל הביצים, כשהיא טרופה בשמן ונתונה באילפס חם [כמבואר במשנה לעיל (פ"ח מ"ה), ואין הכוונה לביצה שלימה אלא לשיעור גרוגרת מביצה].

שיעור הוצאת תַּבְלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה, וְכל סוגי התבלינים מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וּקְלִפֵּי רִמּוֹנִים, אִסְטִיס וּפוּאָה, שעושים מהם מיני צבעים שונים, שיעורם כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה, שהיה מנהגם לתת בגד קטן צבוע בראש ה'סבכה' [-מטפחת שבראש האשה].

מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קִימוּנְיָא וְאָשְׁלָג, שהם מינים שונים שמשתמשים בהם לניקוי, שיעורם כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכֶּתֶם שמצאה האשה בבגדה, כדי לבדוק אם הוא דם נדה או צבע אחר, וסממנים אלו מעבירים כתם של דם נדה, ואם לא העבירו את הכתם, הרי זו ראיה שאין זה דם אלא צבע אחר.

שיעור ההוצאה של פִּלְפֶּלֶת – מין תבלין, שיעורו בכָל שֶׁהוּא, לפי שמשתמשים בו להעביר ריח רע מהפה. וְעִטְרָן, שיעורו בכָל שֶׁהוּא, שמרפאים בו כאב חצי הראש. מִינֵי בְשָׂמִים וּמִינֵי מַתְּכוֹת, שיעורם בכָל שֶׁהֵן, כיון שהבשמים ראויים לריח טוב, ומיני המתכות להכנת כלי מתכת קטן.

מֵעֲפַר הַמִּזְבֵּחַ וּמֵאַבְנֵי הַמִּזְבֵּחַ, מִמֶקֶק סְפָרִים – ספרים שנרקבו, וּמִמֶקֶק מִטְפְּחוֹתֵיהֶן – ומטפחות של הספרים שנרקבו, שיעורם בכָל שֶׁהֵן, כיון שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָן כדי לְגָנְזָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא מִמְּשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, השיעור הוא בכָל שֶׁהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם', ו'מאומה' היינו אפילו משהו, וכשמוציאו מביתו מקיים מצוה זו.

הַמּוֹצִיא קוּפַּת הָרוֹכְלִין, המחולקת למדורים שונים, בהם יש מיני בשמים שמוכרים הרוכלים לנשים, אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ [-בקופה זו] מִינִין הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָאת אֶחָת, ואינו חיב על כל מין ומין בפני עצמו, כיון שכולם כלולים בקופה אחת, והרי זו כהוצאה אחת.

המוציא זֵרְעוֹנֵי גִנָּה, אף שהם ראויים לאכילת אדם, ושיעור מאכל אדם הוא בגרוגרת, כיון שהם עומדים לזריעה, שיעורם בפָּחוֹת מִכַּגְּרוֹגֶרֶת, כיון שאף בשיעור זה יש להם חשיבות לענין זריעה, ושיעורם הוא קרוב לגרוגרת [ויש אומרים ששיעורם בכזית]. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, שיעור הוצאת זרעוני גינה הוא חֲמִשָּׁה זרעונים, שזהו שיעור קטן יותר, ואף בזה חייב, כיון שכן דרך לזרוע בערוגה חמשה מינים (ירושלמי).

ממשיכה המשנה לפרט את שיעוריהם של מיני זרעונים שונים: זֶרַע קִשּׁוּאִין, שהוא זרע חשוב, שיעור הוצאתו בשְׁנַיִם – שני זרעונים. זֶרַע דְּלוּעִין, אף הוא שיעורו בשְׁנַיִם. זֶרַע פּוֹל הַמִּצְרִי, שְׁנַיִם.

המוציא חָגָב חַי [טָהוֹר] – כשר לאכילה, שיעורו בכָל שֶׁהוּא, לפי ששומרים אותו עבור ילד קטן, לשחק בו. מֵת, הרי הוא ככל מאכל אדם, ששיעורו כַּגְּרוֹגֶרֶת.

צִפֹּרֶת כְּרָמִים – מין עוף המצוי בין הדקלים הצעירים [ויש אומרים שזהו מין חגב], בֵּין חַיָּה בֵּין מֵתָה, שיעורה בכָל שֶׁהִיא, לפי שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתָהּ לִרְפוּאָה, ויש לה חשיבות אפילו בשיעור קטן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמּוֹצִיא חָגָב חַי טָמֵא, שיעורו בכָל שֶׁהוּא, כיון שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ לַקָּטָן לִשְׂחֹק בּוֹ, אמנם תנא קמא סובר שרק את הטהור מצניעים לקטן, ולא את הטמא, מחשש שימות החגב ויאכלנו הקטן. ואילו רבי יהודה סובר שאין חוששים שיאכלנו, כיון שאם מת החגב, עושה לו הקטן 'מספד', ואינו אוכלו.

גמרא

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִלבא ללמוד בבֵית הַמִּדְרָשׁ, אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. וְעוד אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עצמו מִלעסוק בדִּבְרֵי תּוֹרָה, וַאֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל', ודרשו חכמים, אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת מִיתָה, תהא עוסק בתּוֹרָה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּימִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּמִית עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר 'זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל'.

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לְעוֹלָם נִיזְדְּהַר אֵינַשׁ – תמיד יזהר האדם ממיני תולעים אלו, מִ'מַּקָּק' דְּסִפְרֵי – מין תולע ששמו 'מקק', הנמצא בספרים. 'תְּכָךְ' דְּשִׁירָאֵי – מין תולע ששמו 'תכך' הנמצא בבגדים. וּממין תולע ששמו 'אַיָּלָא', דְּעִינְבֵּי – המצוי בענבים. וּממין תולע ששמו 'פֶה', דִּתְאֵינֵי – המצוי בתאנים. וּממין תולע ששמו 'הָה', דְּרִמּוֹנֵי – המצוי ברימונים. ומסיים רב, כּוּלְּהוּ סַכַּנְתָּא – בכל אלו יש סכנה, שאם יאכלם האדם, יסתכן למות.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהוּא תַלְמִידָא דְּהֲוָה יָתִיב קַמֵּיהּ דְּרָבָא – מעשה בתלמיד אחד שהיה יושב לפני רבא, הֲוָה קָא אָכִיל תְּאֵינֵי – והיה אותו תלמיד אוכל תאנים. אָמַר לֵיהּ – אמר אותו תלמיד לרבא, 'רַבִּי, קוֹצִים יֵשׁ בִּתְאֵינֵי', לפי שהרגיש דקירה בגרונו, וסבר שקוץ הוא שהיה בתאנה ונתחב בגרונו. אָמַר רבא, קַטְלֵיהּ 'פֶה' לְדֵין – התולע ששמו 'פה', המצוי בתאנים, הרג לתלמיד זה, לפי שהבין רבא שבתוך התאנה שאכל היה תולע זה ששמו 'פה', ונכנס בגרונו וניקבו, ואותו תלמיד חשב שאלו קוצים, ובאמת היה זה תולע שמנקב בגרונו, ובודאי ימות אותו תלמיד מחמת כן. והחכם עיניו בראשו, להשמר באכילת דברים אלו, ויאריך ימים.

סְלִיקוּ לְהוּ אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא