מסכת שבת, פרק ט, שיעור 145

מסכת שבת – פרק תשיעי

משנה

מאחר ורוצה המשנה להביא אסמכתא מפסוק לכך שמרחיצין את המילה אפילו בשבת, מקדימה המשנה ומביאה דרשות נוספות מעין זו: אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, מִנַּיִן לַעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִיא מְּטַמְּאָה בְמַשָּׂא – את הנושא אותה כַּנִּדָּה, ואף שלא נגע בעבודה זרה עצמה [כגון שהיתה בתוך תיבה], אלא רק נשאה, שֶׁנֶּאֱמַר בישעיה (ל כב) לגבי עבודה זרה 'תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה, צֵא תֹּאמַר לוֹ', ו'דוה' הוא כינוי לאשה נדה [ו'תזרם' לשון זרות, שתהיה זרה אצלך], ללמדך, מַה נִּדָּה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, שהיא מטמאת את הנושא אותה, אף אם לא נגע בה, אַף עֲבוֹדָה זָרָה מְטַמְּאָה בְמַשָּׂא.

מִנַּיִן לַסְּפִינָה שֶׁהִיא טְהוֹרָה לעולם, ואינה מקבלת טומאה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ל) 'דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם', ולכאורה אין כל חידוש בפסוק, שהרי ברור שהאניה עושה את דרכה בלב ים, אלא בא הפסוק להקיש ולדמות את הספינה לים, כשם שהים אינו מקבל טומאה, אף ספינה אינה מקבלת טומאה.

להבנת ההלכה הבאה יש להקדים כי אף שאסור לזרוע כלאיים, והיינו מיני זרעים שונים המעורבים יחד, הולכים בזה אחר מראית העין, ולכן יש מקומות שיש צורך להרחיק יותר, כדי שלא תהיה הזריעה נראית ככלאיים.

מִנַּיִן לַעֲרוּגָה שֶׁהִיא בגודל שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים, שֶׁזּוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ חֲמִשָּׁה מיני זֵרְעוֹנִין, אַרְבָּעָה מינים בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה, כלומר, מין אחד בכל צד, לכל אורכו ברוחב טפח, מלבד קרנות הערוגה שאותם יש להשאיר ריקנים, כדי שלא יתערבו המינים, ומשאירים בכל קרן זוית טפח ריק, ואף על פי שבזויות הם סמוכים זה לזה, ויונקים זה מזה, מכל מקום כיון שניכר שהם מובדלים אין בזה איסור כלאים, וְזורעים עוד מין אֶחָד, חמישי, בָּאֶמְצַע, זרע אחד בלבד, כדי שיהא מרחק של שלשה טפחים בינו לבין הזרעים שבצדדים כיון ששיעור יניקת הזרע הוא טפח ומחצה [עם מקום הזרע] ואף שבזויות מספיק מרחק קטן יותר, היינו כיון שקרן הזוית עצמה מהווה היכר והבדל בין הזרעים, אבל בזרע האמצעי, שאין לו היכר, יש צורך במרחק של שלשה טפחים בינו לבין הזרעים שבצדדים כדי שלא יתערבו היניקות], ומנין לומדים שניתן לזרוע בערוגה אחת חמשה מינים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא) 'כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָה וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ', ודרשו כך: 'תוציא' היינו זרע אחד, 'צמחה' היינו זרע אחד, 'זרועיה', היינו שני זרעים, שהרי 'זַרְעָהּ' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ', לשון רבים, ו'תצמיח' היינו זרע נוסף, הרי שרמוזים בפסוק זה חמשה זרעים [ואף שאינם יונקים זה מזה, היה מקום לומר שנחשב הדבר כעירבוביא, ואסור, ומהפסוק יש ללמוד שאין זה נחשב ערבוב (תוספות)].

מִנַּיִן לְאשה ששימשה עם בעלה, ופוֹלֶטֶת שִׁכְבַת זֶרַע אפילו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כיון שעדיין זהו זרע העשוי להיקלט, שֶׁהִיא (טהורה) [טְמֵאָה], כמו איש שיצאה ממנו שכבת זרע, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי ההכנה למעמד הר סיני 'הֱיוּ נְכוֹנִים לִשְׁלשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה', הרי שציותה התורה את ישראל שלא ישמשו מיטתם בשלשת הימים הסמוכים למתן תורה, כדי שלא יהיו טמאים, ואף שהאיש עצמו טובל ונטהר מיד, מכל מקום האשה עשויה לפלוט שכבת זרע ולהיטמא שוב, ומכך שהצריכה התורה הפרשה של שלשה ימים, מוכח שכל אותו זמן שראוי הזרע להיקלט, הרי הוא מטמא.

דין נוסף, מִנַּיִן שֶׁמַּרְחִיצִין אֶת הַקָטָן – התינוק הנימול אפילו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי למילתו, אף שֶׁיום זה חָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, ומותר אפילו לחמם מים בשבת, משום שזהו פיקוח נפש, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי העיר שכם, 'וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים', הרי שאף ביום זה עדיין הנימול מסוכן, וכל שכן בשני הימים הראשונים.

מִנַּיִן שֶׁקוֹשְׁרִין לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית – לשון של צמר אדום בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ לעזאזל ביום הכפורים, שֶׁנֶּאֱמַר  'אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ', ו'שנים' מרמז על הלשון האדומה כשני.

מִנַּיִן לְסִיכָה – סיכת הגוף בשמן, שֶׁהִיא נחשבת כַשְּׁתִיָּה, לענין זה שהיא אסורה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים [אך אין חייבים עליה כרת, שאין חיוב כרת אלא על אכילה ושתיה ביום הכפורים, ולא על שאר העינויים], אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה גמורה לַדָּבָר, מכל מקום יש זֵכֶר [-רמז] לַדָּבָר בפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קט) 'וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו', הרי שמדמה הפסוק את שתיית המים לסיכת השמן, ויש בכך רמז לדין זה, שאף סיכה אסורה ביום הכפורים, כשם ששתיה אסורה.