מסכת שבת, פרק יט, שיעור 204

ממשיכה הגמרא בביאור הדינים האמורים בברייתא: אָמַר רָבָא, בִּשְׁלָמָא – מובן הדבר לְשיטת רַבִּי חֲמָא, מַשְׁכַּחַת לָהּ – ניתן למצוא גם אופן של יְלִיד בָּיִת הנִמּוֹל לְיום אֶחָד, וגם אופן של יְלִיד בָּיִת הנִמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, כְּגוֹן שֶׁיָּלְדָה וְאַחַר כָּךְ הִטְבִּילָה, שאז נימול ליום אחד, ואם הִטְבִּילָה וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה נימול לשמונה. וכן ניתן למצוא לשיטת רבי חמא מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לִשְׁמוֹנָה, כְּגוֹן שֶׁלָּקַח שִׁפְחָה מְעֻבֶּרֶת, וְהִטְבִּילָה, וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה, שהרי לדבריו הכל תלוי בטבילה, וכיון שילדה לאחר שטבלה נימול לשמונה. וכן ניתן למצוא מִקְנַת כֶּסֶף שֶׁנִּמּוֹל לְיום אֶחָד, כְּגוֹן שֶׁהיתה שפחה מעוברת, ולָּקַח זֶה שִׁפְחָה וְזֶה עֻבָּרָהּ – קנה אדם אחד את השפחה ללא העובר שבמעיה, ואדם אחר קנה את העובר לבדו, וכשנולד העובר אינו נחשב 'יליד בית' שהרי אין האם שייכת לו ולא נולד בביתו, אלא הוא 'מקנת כסף', וכיון שבאותו פסוק שנאמרה בו מילת עבדים ביום השמיני נאמרה לשון 'יִמּוֹל לָכֶם', למדו חכמים שגם האם צריכה להיום 'לכם', כלומר של אדון הולד, וכיון שאין האם שייכת לו אלא לאחר, אין בנה נימול לשמונה, אלא ליום אחד [בין אם טבלה קודם לידתה ובין אם טבלה לאחר לידתה]. מסיים רבא את דבריו ומקשה על שיטת תנא קמא, אֶלָּא לְשיטת תַּנָּא קַמָּא, שאין הדבר תלוי בטבילת האם, בִּשְׁלָמָא כּוּלְּהוּ מַשְׁכַּחַת לְהוּ – אמנם ניתן למצוא את שלשת האופנים שהתבארו בדבריו [מקנת כסף שנימול לשמונה, ושנימול ליום אחד. ויליד בית שנימול לשמונה], אֶלָּא יְלִיד בָּיִת שֶׁנִּמּוֹל לְיום אֶחָד, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ – באיזה אופן יתכן דבר זה.

מתרצת הגמרא, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, האופן שבו יליד בית נימול ליום אחד הוא בְּלוֹקֵחַ שִׁפְחָה לְעוּבָּרָה – קונה שפחה רק לענין העובר שתלד, שיהא שלו, ואילו השפחה עצמה אינה שייכת לו, נמצא שנולד הולד בביתו, אך כיון שאין השפחה שלו אין הוא בכלל 'לכם', ולכן נימול ליום אחד.

ממשיכה הגמרא ומקשה, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר – תירוץ זה נוח ומובן לדעת הסובר שקִנְיַן פֵּירוֹת לַאו כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמִי, כלומר, קנינו של האדם בשפחה לענין העובר אינו נחשב כאילו יש לו קנין בגוף השפחה, ולכן אין ולד זה בכלל 'לכם', ואינו נימול לשמונה. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר – אבל לדעת הסובר שקִנְיַן פֵּירוֹת כְּקִנְיַן הַגּוּף דָּמִי, ואם כן כשיש לו זכות בה לענין העובר נחשב הדבר שגופה קנוי לו, והרי היא קרויה 'לכם', מַאי אִיכָּא לְמֵימַר – כיצד ניתן ליישב קושיא זו, איזה הוא יליד בית שנימול ליום אחד. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב מְשַׁרְשִׁיָּא, אופן זה הוא בְּאדם הלוֹקֵחַ שִׁפְחָה עַל מְנָת שֶׁלֹּא לְהַטְבִּילָה – קנה שפחה על מנת שלא להטבילה אלא להשאירה בגויותה, וממילא ודאי אינה בכלל 'לכם', ומשום כך אין הולד הנולד לה נימול לשמונה, אף שהוא יליד בית, אלא נימול ליום אחד.

להבנת הסוגיא שלפנינו יש להקדים, שעובר שמת סמוך ללידתו דינו כ'נפל', כלומר, כאילו לא חי מעולם, ולכן כל משך הזמן שעדיין לא יצא מכלל ספק נפל אין דינו כולד גמור, לגבי דינים מסוימים. הגמרא מבארת עתה עד איזה זמן נמצא העובר בכלל ספק נפל, באדם ובבהמה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל ולד שֶׁשָּׁהָה כשהוא חי שְׁלֹשִׁים יוֹם בְּאָדָם, אֵינוֹ נֵפֶל, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי מצוות פדיון הבן (במדבר יח, טז) 'וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה', ומכך שתלתה התורה את הפדיון בגיל חודש, מוכח שעד אז הוא בכלל ספק נפל, ולכן אין מצוה לפדותו עדיין. וכל ולד ששהה שְׁמוֹנָה יָמִים בִּבְהֵמָה אֵינוֹ נֵפֶל, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב, כז) 'וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה". מדייקת הגמרא, הָא לֹא שָׁהָה – אבל אם לא שהה הולד שלשים יום באדם ושמונה ימים בבהמה, סְפֵיקָא הוּא – הרי הוא ספק בר קיימא ספק נפל, ולכן לְגַבֵּי אֵשֶׁת אָח, כלומר, אדם שמת והניח בן אחד שנולד עתה, ואותו בן מת בתוך שלשים יום ללידתו, שאם היה דינו כבר קיימא היה פוטר את אמו מיבום, ואם דינו כנפל אינו פוטרה מיבום, דִּמְחַיְּיבֵי כְּרִיתוּת הֵן – שאם אין האשה חייבת ביבום הרי היא אסורה על אחי בעלה באיסור כרת, אַחְמִירוּ בָּהּ רַבָּנָן – החמירו חכמים בדינה לחשוש שמא היה בר קיימא, וְלֹא נְיַיבֵּם אֵשֶׁת אָח מִסְּפֵיקָא, דְּכָל סְפֵיקָא דְּאוֹרַיְיתָא לְחוּמְרָא – שהרי בכל ספק של איסור תורה יש להחמיר. אֲבָל לְגַבֵּי דיני אֲבֵלוּת בולד שמת בתוך שלשים יום, אַקִילוּ בָּהּ רַבָּנָן – הקילו חכמים ולא הצריכוהו להתאבל על ולד שכזה מקרוביו, כיון שיתכן שנפל הוא, שאין מתאבלים עליו.

מסתפקת הגמרא, אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מִי פְּלִיגֵי רַבָּנָן – האם חכמים חולקים עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וסוברים שאף אם לא שהה הולד שלשים יום אין הוא בכלל ספק נפל, אלא דינו כולד גמור, אוֹ לֹא, אלא הם מודים לדבריו. וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגֵי עֲלֵיהּ – ואם תרצה לומר שאכן הם חולקים עליו, יש להסתפק האם הֲלָכָה כדבריו אוֹ לֹא.

פושטת הגמרא את הספק, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לנידון זה, דְּכך אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. ויש לדייק מלשון 'הֲלָכָה', מִכְּלָל דִּפְלִיגֵי – משמע שחולקים עליו, שְׁמַע מִינָהּ דִּפְלִיגֵי וַהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ – ואם כן יש לפשוט את שתי הספיקות, שאם לא היו חולקים עליו אין צורך לפסוק הלכה כמותו, וכן מוכח שהלכה כמותו במחלוקת זו.