מסכת שבת, פרק י, משנה א

פרק י, משנה א: הַמַּצְנִיעַ לְזֶרַע וּלְדֻגְמָא וְלִרְפוּאָה וְהוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת חַיָּב בְּכָל שֶׁהוּא וְכָל אָדָם אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ חָזַר וְהִכְנִיסוֹ אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו אֶלָּא כְשִׁעוּרוֹ:
משנה א: משנתנו ממשיכה ומבארת את שיעורי ההוצאה בשבת: אדם הַמַּצְנִיעַ דבר מסוים לְזֶרַע – כדי לזרוע גרעין זה באדמה, וּלְדֻגְמָא – או כדי להראות את דוגמת הדבר לאנשים, וְלִרְפוּאָה, וְאחרי שהצניעו הוֹצִיאוֹ בַשַּׁבָּת, חַיָּב אפילו בְּכָל שֶׁהוּא – בשיעור קטן ביותר, כיון שהחשיבו לעצמו, וְכָל אָדָם אחר שהוציאו אֵין חַיָּב עָלָיו אֶלָּא אם הוציא כְשִׁעוּרוֹ. ואף אותו אדם, אם אחרי שהוציאו נמלך בדעתו והחליט שלא לשומרו לשם אותו דבר ששמרו מתחילה, וחָזַר וְהִכְנִיסוֹ [או חזר והוציאו] אֵינוֹ חַיָּב עָלָיו, אֶלָּא אם הוציא כְשִׁעוּרוֹ המחייב כל אדם.