מסכת שבת, פרק כג, שיעור 236

משנה

משנתנו ממשיכה להביא אופנים שבהם מותר לאדם ללכת בשבת עד סמוך לתחום, כדי שיוכל להמשיך בדרכו מיד עם צאת השבת: מַחֲשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם – הולכים בשבת עד סמוך לתחום שבת, כדי ללכת מיד בצאת השבת לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי הַכַּלָּה, וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת, כגון לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין.

נָכְרִי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִים המשמיעים קול שמעורר בכי בְּשַׁבָּת לצורך ישראל שמת, לֹא יִסְפֹּד בָּהֶן יִשְׂרָאֵל, כיון שמלאכת גוי שנעשתה בשבת עבור ישראל, אסורה היא בהנאה, אֶלָא אִם כֵּן בָּאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב, ובגמרא יבואר מהו אותו 'מקום קרוב'.

עָשׂוּ לוֹ אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר – גוי שהכין בשבת ארון או קבר לצורך עצמו, או כדי למוכרם, יִקָּבֵר בּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִם עשאם בשבת בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, לֹא יִקָּבֵר בּוֹ ישראל עוֹלָמִית, כיון שנעשה הדבר בפרהסיא.

גמרא

שנינו במשנה, 'נכרי שהביא חלילים בשבת, לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב'. מבררת הגמרא, מַאי – מה הוא 'מָקוֹם קָרוֹב', נחלקו בכך אמוראים, רַב אָמַר, מָקוֹם קָרוֹב מַמָּשׁ, כלומר, אם באו עתה ממקום קרוב נוטלים מהם, ואין חוששים שהביאום מחוץ לתחום. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא חוּץ לַחוֹמָה לָנוּ, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אַף עַל גַּב דַּחֲזִינָן לְהוּ דְּעַיְלֵי בְּצַפְרָא – אף שאנו רואים שבאו הגויים עם החלילים בשבת בבוקר, לֹא אַמְרִינָן אִי לַאו דְּעַיְלֵי מֵאֲתַר קְרִיבָא לֹא הָווּ עַיְילֵי בְּצַפְרָא – אין אנו אומרים שבודאי באו ממקום קרוב, שאם לא כן לא היו מספיקים להגיע בבוקר, אֶלָּא אַמְרִינָן – אלא כך אנו אומרים, הָנֵי מֵאַתְרָא רְחִיקָא אָתוּ – שמא באמת באו גויים אלו ממקום רחוק, שהוא מחוץ לתחום שבת, וְהַאי דְּאָתוּ בְּצַפְרָא – ומה שבאו בבוקר, היינו כיון דבְּלֵילְיָא אָזְלֵי עַד דְּמָטוּ לַחוֹמָה – שהיו הולכים בלילה עד שהגיעו לחומת העיר, וּבַּיתוּ הָתָם – ולנו שם בלילה, וְקָא עַיְילֵי הַשְׁתָּא – ועתה, בבוקר, הם נכנסים לעיר, אבל החלילים עצמם הובאו בשבת מחוץ לתחום, ומחמת חשש זה אסור להשתמש בהם.

ממשיך הרי"ף ומבאר, וּלדעת שמואל, מַאי – מה כוונת המשנה באומרה 'אֶלָא אִם כֵּן בָּאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב', והרי תמיד יש לנו לחשוש שמא הובאו החלילים מחוץ לתחום, ומתי מותר להשתמש בהם, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת המשנה, לֹא יִסְפּוֹד בָּהֶן יִשְׂרָאֵל בשבת, אֶלָּא יַמְתִּין במוצאי שבת שיעור זמן שיש בו כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב, ורק אז מותר להשתמש בו, כדי שלא יהנה מספק מעשה שבת.

פוסק הרי"ף: וַהֲלָכָה כִּשְׁמוּאֵל, דְּדַיְיקָא מַתְנִיתִין כְּוָותֵיהּ – כיון שיש משנה שמדוייק ממנה כדבריו, דִּתְנַן – שכך שנינו במשנה בְּמסכת מַכְשִׁירִין (פ"ב מ"ה), עִיר שֶׁיִּשְׂרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִין בְּתוֹכָהּ, וְהָיְתָה בָּהּ מֶרְחָץ הַמַרְחֶצֶת [-שרוחצים בה] בְּשַׁבָּת, וחוממו המים בשבת, הדין תלוי, אִם רוֹב בני העיר נָכְרִים הם, מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ מִיָּד עם צאת השבת, כיון שעיקר המלאכה נעשתה עבור הגויים. וְאִם רוֹב בני העיר יִשְׂרָאֵל הם, יַמְתִּין במוצאי שבת שיעור זמן בִּכְדֵי שֶׁיֵחָמוּ חַמִּין. ואם היו בני העיר מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה – חציה ישראלים וחציה גויים, יש להחמיר כאילו היו רובם ישראל, ויַמְתִּין במוצאי שבת שיעור זמן בִּכְדֵי שֶׁיֵחָמוּ חַמִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּאַמְבָּטִי קְטַנָּה, אִם יֵשׁ בָּהּ רַשׁוּת – שלטון של גויים, רוֹחֵץ בָּהּ מִיָּד עם צאת השבת. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא אותה 'רַשׁוּת', כלומר מדוע הימצאותו של שלטון גוי באותה עיר מתיר לרחוץ מיד במוצאי שבת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, כְּגוֹן אָדָם [גוי] חָשׁוּב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲשָׂרָה עֲבָדִים, שֶׁמְחַמְמִין לוֹ עֲשָׂרָה קוֹמְקוּמוּסִין [-קומקומים של מים רותחים] בְּבַת אַחַת, מֻתָּר לִרְחוֹץ בָּהּ מִיָּד עם צאת השבת, כיון שאנו אומרים שהמרחץ חומם במוצאי שבת על ידי עבדיו של אותו אדם חשוב, בעבורו, ואפילו שרוב בני העיר ישראלים הם. ועל כל פנים מדברי תנא קמא שבמשנה זו יש ללמוד שבמקום שיש ספק במלאכת גוי בשבת, כגון במקום שיש מחצה ישראלים ומחצה גויים, או שאפשר לתלות שהוחמו במוצאי שבת על ידי עבדיו של אותו אדם החשוב, מחמירים ואוסרים את המלאכה, והוא הדין במחלוקת רב ושמואל יש לפסוק הלכה כשמואל, שאם יש ספק האם באו החלילים מחוץ לתחום, יש להחמיר ולחשוש שהביאום הגויים מחוץ לתחום, ואסור לישראל להשתמש בהם בשבת.

הרי"ף מביא עתה ברייתא ממסכת עירובין (לח:) בענין הדומה להחשכה על התחום, שהתבאר במשנה לעיל: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, לֹא יְטַיֵיל אָדָם בשבת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ כדי לֵידַע מַה הִיא צְרִיכָה, כַּיּוֹצֵא בּוֹ – דין דומה לכך, לֹא יְטַיֵיל אָדָם בשבת עַל פֶּתַח מְדִינָה של גויים, כְּדֵי להמתין שֶׁתֶּחֱשַׁךְ ותצא השבת וְיִכָּנֵס לַמֶּרְחָץ של הגויים מִיָּד, כיון שבהנהגות אלו הוא עושה בשבת מעשים שיש בהם משום הכנה למלאכות שיעשה ביום חול, וכיון שניכר הדבר לכל שעושה כן לצורך מלאכה, הדבר אסור, וכשם שאסרו להחשיך על התחום בשבת, כשעושה כן שלא לצורך מצוה (תוספות ור"ן).