מסכת שבת, פרק כ, שיעור 209

משנה

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת [-המסננת] על גבי הכלי בְּיוֹם טוֹב, כדי לסנן את היין מהשמרים המעורבים בו, ואף שיש בכך משום עשיית אהל עראי שאסור מדרבנן, סובר רבי אליעזר שמכשירי אוכל נפש דוחים את יום טוב, אף שהיה ניתן לעשותם מערב יום טוב, וְנוֹתְנִין לַתְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת – ואם היתה המסננת תלויה על גבי הכלי מערב שבת, מותר לתת לתוכה יין בשבת, להסתנן, כיון שאין דרך ברירה בכך [אבל לתלות בשבת אסור, משום עשיית אהל עראי]. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין תּוֹלִין אֶת הַמְשַׁמֶּרֶת בְּיוֹם טוֹב, כיון שיש בכך משום עשיית אהל עראי, והרי זה 'עובדין דחול' [-הנהגה הנראית כהנהגת יום חול] האסורה ביום טוב, וְאֵין נוֹתְנִין יין לַמשמרת התְּלוּיָה בַּשַּׁבָּת, כיון שיש בכך משום תולדת מלאכת בורר, אֲבָל נוֹתְנִין לַמשמרת התְּלוּיָה בְּיוֹם טוֹב, שהרי זה צורך אוכל נפש, המותר ביום טוב.

גמרא

שנינו במשנה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אין תולין את המשמרת וכו'.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בשיטת חכמים, אם עבר האדם ותָּלָה את המשמרת, מַאי – מה דינו, כלומר, באיזה איסור עבר. אָמַר רַב יוֹסֵף, אדם שתָּלָה את המשמרת בשבת, חַיָיב חַטָּאת, כיון שיש בכך משום איסור דאורייתא של עשיית אהל. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, אֶלָּא מֵעַתָּה, לפי דבריך, תָּלָה כּוּזָא בְּסִיכְּתָא – אדם שתלה כלי קטן של מים על גבי יתד שבכותל, הָכִי נַמֵי דִּמְחַיֵּב – גם הוא יהיה חייב משום עשיית אהל [ודרך גוזמא נקט, שהרי בתליית כלי כזה אין אפילו משום עשיית אהל עראי (ריטב"א)]. אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵּי, איסור זה של תליית המשמרת בשבת וביום טוב אינו אלא מִדְּרַבָּנָן, ואסרו זאת כדי שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה האדם כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בַּחוֹל, ודבר זה הוא מעשה שנראה כמעשה של חול יותר מתליית כלי ביתד, ולכן אסרוהו חכמים [אמנם איסור זה של 'עובדין דחול' אינו בכל דברי הרשות, אלא רק בדברים העשויים לגרום לאדם להכשל בעשיית מלאכה אסורה (שו"ת הרמב"ם קע"ו)]. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

™˜

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין עשיית אהל עראי ואהל קבע בשבת:

מַנְקִיט אַבַּיֵּי חוּמְרֵי מַתְנִיתָא – אביי היה מלקט דינים בענין אהל עראי מברייתות שונות, ועושה מהן 'מחרוזת' של פעולות שדינם 'פטור אבל אסור', ופעולות שדינם 'חייב חטאת', ופעולות המותרות לכתחילה, וְתָאנִי – וכך היה שונה, הַגּוּד – כמין נאד גדול העשוי עור בהמה, והולכי דרכים ממלאים בו יין, ובמקום חנייתם תולים אותו כדי שתעבור הרוח תחתיו ויצטנן היין, ולא יתקלקל, והרי הנאד כ'אהל' על גבי האויר שתחתיו, וְהַמְּשַׁמֶרֶת – הבד שפורסים על גבי הכלי ושופכים לתוכו יין כדי לסננו, כפי ששנינו במשנה, כִּילָה – בד הפרוס על גבי המטה, ואין בגגו רוחב טפח, וְכִסֵּא גַלְיָין – כמין כסא העשוי ממוטות ועור מתוח ביניהם, וניתן לקפלו ולפותחו (תוספות), לכתחילה לֹא יַעֲשֶׂה כן בשבת, כיון שדברים אלו נחשבים כ'אהל עראי', מאחר ויש לאדם שימוש באויר שתחתם, ודבר זה אסור מדרבנן [אמנם ב'כסא גליין' פירש רש"י שאין הטעם משום אהל עראי, אלא מחשש שמא יתקע בחוזק, ויש בזה משום בנין], וְאִם עָשָׂה, פָּטוּר מחטאת, אֲבָל אָסוּר מדרבנן. (אֲבָל) אֹהֶל קֶבַע לֹא יַעֲשֶׂה, וְאִם עָשָׂה חַיָיב חַטָּאת. אֲבָל מִטָּה וְכִסֵּא שאינם מתקפלים כלל, וּטְרַסְקָל – כסא של עור המתוח תמיד, אלא שניתן לסומכו לכותל וניתן להניחו על ארבע רגלים, וְהָאַסְלָא – כעין טרסקל, אלא שנקוב באמצעו ומשמש לבית הכסא, אף אם היו מונחים באופן שאינם מאהילים, כגון שהיתה המיטה שעונה על הקיר וכדומה, מוּתָּר לִנְטוֹתָן בְּשַׁבָּת לְכַתְּחִלָּה, אף שבכך הוא מאהיל על האויר שתחת המטה או הכסא, כיון שלא עשה בכך כל אהל חדש, אלא הושיב על רגליהם את המטה או הכסא הקיימים, ואין בכך איסור.

שנינו במשנה בדעת חכמים, 'וְאֵין נוֹתְנִין לִתְלוּיָּה בְּשַׁבָּת'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, אדם שעבר ושִׁימֵר – נתן יין לתוך המשמרת בשבת, כדי לסנן את היין מהשמרים שבו, מַאי – מה דינו, כלומר, באיזה איסור עבר. אָמַר רַב כַּהֲנָא, אם שִׁימֵר עבר איסור תורה, וחַיָיב חַטָּאת. מבררת הגמרא, וּמִשּׁוּם מַאי מַתְרִין בֵּיהּ – משום איזה איסור מתרים בו, כלומר, הרי יש כמה אבות מלאכות שמהותן היא הפרדת אוכל מפסולת, ולאיזה מהם דומה מלאכה זו של סינון היין. מביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַבָּה אָמַר, מִשּׁוּם בּוֹרֵר – המוציא אבנים ושאר פסולת מתוך התבואה, ואף כאן הרי הוא מפריד את השמרים מהיין. וְרַבִּי זֵירָא אָמַר, אין זה דומה למלאכת בורר, אלא יש להתרות בו מִשּׁוּם מלאכת מְרַקֵּד – מנפה את הקמח מהפסולת שבו, והקמח יורד למטה והפסולת נשארת בנפה, כך כאן היין הטוב יורד למטה והשמרים נשארים למעלה. אבל אם התרו בו משום 'בורר' אינו חייב, כיון שאין מלאכה זו דומה לבורר, שבה אין ההפרדה נעשית על ידי כלי המשייר את הפסולת למעלה [אבל לדעת רבה אין חילוק בין אופני הברירה, ולכן ניתן להתרות בו גם משום בורר וגם משום מרקד, כיון שבכל אלו מהות המלאכה היא הפרדת הפסולת והאוכל זה מזה (רש"י)].