מסכת תענית, פרק ב, שיעור 15

משנה

כפי שהתבאר במשנה הקודמת, מוסיפים בתפילת העמידה של תעניות שש ברכות, ומשנתנו מבארת את נוסח החתימות של אותן הברכות: עַל הברכה הָרִאשׁוֹנָה, והיא ברכת 'גואל ישראל' שבשמונה עשרה, שמוסיפים בה דברים (וכיון שהיא ברכה הקבועה בשמונה עשרה, ורק מוסיפים בה דברים, אינה מנויה כברכה בפני עצמה כמו שש הברכות שאחריה, שהם תוספת של ברכות שלמות ממש, ומכל מקום מכנה אותה המשנה כברכה 'ראשונה' של ברכות המיוחדות לתעניות), הוּא אוֹמֵר בחתימתה 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה', שאמר לו ה' שלא ישחט את יצחק, 'הוּא יַעֲנֶה אוֹתָנוּ וְיִשְׁמַע קוֹל צַעֲקָתֵנוּ בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּרוּךְ אתה ה' גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל', ושייכות החתימה לברכה, שכיון שנגאל יצחק מלהשחט, נגאלו כל ישראל. עַל הברכה הַשֵּׁנִית, שאומר בה פסוקי 'זכרונות', הוּא מסיים ואוֹמֵר, 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ עַל יַם סוּף וְכוּ' הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' זוֹכֵר הַנִּשְׁכָּחוֹת', ושייכות החתימה לברכה, לפי שהיו אבותינו במצרים שכוחים הרבה שנים, והתייאשו מהגאולה, והקדוש ברוך הוא זכרם וגאלם, ולכן מזכירים אותם בברכה זו של זכרונות. עַל הברכה הַשְּׁלִישִׁית, שאומר בה פסוקי 'שופרות', הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה אֶת יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל' וְכוּ' שנפלו לפניו חומות יריחו, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' שׁוֹמֵעַ תְּרוּעָה', כיון שגם יהושע נענה ביריחו על ידי תרועת שופרות. עַל הברכה הָרְבִיעִית, שהיא 'אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני', הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה לִשְׁמוּאֵל בַּמִּצְפָּה' וְכוּ' כאשר התקבצו הפלישתים להלחם בישראל, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' שׁוֹמֵעַ צְעָקָה', ושייכות החתימה לברכה, כיון שנאמר אצל שמואל (שמואל א' ז ט) 'וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲנֵהוּ ה", וזהו מעין הברכה של 'אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני'. עַל הברכה הַחֲמִישִׁית, שהיא 'אשא עיני אל ההרים' הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל' וכו' שירדה אש מהשמים על קרבנו, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה', כיון שנאמר אצל אליהו (מלכים א' יח לז) 'עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי', וזה מעין החתימה של 'שומע תפילה'. עַל הברכה הַשִּׁשִּׁית, שהיא 'ממעמקים קראתיך ה", הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה לְיוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּגָה וְכוּ' הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה', כיון שגם יונה הנביא קרא אל ה' ממעמקים, וגם יונה הזכיר לשון צרה בתפילתו, שנאמר (יונה ב ג) 'קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל ה' וַיַּעֲנֵנִי'. עַל הברכה הַשְּׁבִיעִית שהיא השישית מהברכות הנוספות, ושביעית כאשר מונים עמהן את ברכת גואל ישראל), שהיא 'תפילה לעני כי יעטוף', הוּא אוֹמֵר בחתימתו, 'מִי שֶׁעָנָה לְדָוִד וּשְׁלֹמֹה בְנוֹ בִּירוּשָׁלַיִם' וְכוּ' והיינו כשהתפלל דוד שיפסק הרעב מעל ישראל, ושלמה התפלל כשהכניס את הארון לבית קדשי הקדשים, 'הוא יענה אותנו וישמע קול צעקתינו ביום הזה, בָּרוּךְ אתה ה' הַמְרַחֵם עַל הָאָרֶץ', ושייכות החתימה לברכה, לפי שגם דוד וגם שלמה התפללו ונענו בבקשתם על ארץ ישראל ועל בית המקדש, שהוא עיקר הארץ.

מַעֲשֶׂה היה בִימֵי רַבִּי חֲלַפְתָּא וְרַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן בעיר ציפורי, שֶׁגזרו תענית מפני מניעת הגשמים, ועָבַר אֶחָד לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְגָמַר אֶת כָּל הַבְּרָכָה של 'גואל ישראל', וְלֹא עָנוּ אַחֲרָיו אָמֵן, אלא אמרו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. ואמר השמש 'תִּקְעוּ הַכֹּהֲנִים, תְּקָעוּ', ולא תקעו מיד, אלא אמר שליח הציבור 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה הוּא יַעֲנֶה אֶתְכֶם וְיִשְׁמַע בְּקוֹל צַעֲקַתְכֶם', ואז תקעו 'תקיעה, תרועה, תקיעה' (והטעם שעשו כן, כיון שלא ענו 'אמן' אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אם היו תוקעים מיד היה נראה שאין התקיעה על הברכה עצמה אלא על אמירת בשכמל"ו, שהיא כברכה בפני עצמה, ולכן אמרו אחר כך 'מי שענה' וכו', ואחר כך תקעו (ר"ן)). ולאחר סיום הברכה השניה, שהיא הראשונה משש הברכות שמוסיפים, והיא ברכת 'זכרונות', אמר השמש 'הָרִיעוּ בְנֵי אַהֲרֹן, הָרִיעוּ', ולא הריעו מיד, אלא אמר שליח הציבור 'מִי שֶׁעָנָה אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּיַם סוּף וְכוּ' הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם', והריעו 'תרועה, תקיעה, תרועה'. וְכֵן עשו בְּכָל בְּרָכָה וּבְרָכָה, באחת אומר 'תיקעו', והם תוקעים ומריעים ותוקעים, ובאחת אומר 'הריעו', והם מריעים ותוקעים ומריעים. וּכְשֶׁבָּא דָבָר זֶה אֵצֶל חֲכָמִים, שלא אמרו 'אמן' אלא 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אָמְרוּ חכמים, לֹא הָיוּ נוֹהֲגִין כֵּן אֶלָּא בְּשַׁעֲרֵי הַמִּזְרָח וּבְהַר הַבָּיִת, שכיון שהיו מזכירים את השם המפורש, לא היה די באמירת אמן, אלא אמרו 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', אבל בשאר המקומות לא נהגו כן (אבל מה שתקעו והריעו על כל ברכה אינו שייך דוקא להר הבית, אלא בכל מקום היו נוהגים כן).