מסכת תרומות, פרק ג, משנה ב

משנה ב: נָפְלָה אַחַת מֵהֶן לְתוֹךְ הַחֻלִּין, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלָה שְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן. נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד, מְדַמְּעוֹת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן:

משנה ב: משנתנו ממשיכה לעסוק בדין התורם חבית של יין ונמצאה חומץ, שמספק עליו להפריש פעם נוספת מיין ודאי (מחשש שמא היתה החבית הראשונה חומץ כבר בעת ההפרשה, ולא חלה ההפרשה הראשונה), ונמצאו עתה בידו שתי חביות שכל אחת מהן היא ספק תרומה: נָפְלָה אַחַת מֵהֶן (-מהחביות שהן ספק תרומה) לְתוֹךְ הַחֻלִּין, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן – אינה אוסרת את כל התערובת, כדין תרומת ודאי שנפלה לחולין שאוסרת את התערובת עד שיהיו מאה חולין כנגדה. נָפְלָה הספק תרומה השְׁנִיָּה לְמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְדַמַּעְתָּן, שהרי אף היא ספר תרומה. אך אם נָפְלוּ שְׁתֵּיהֶן לְמָקוֹם אֶחָד, שבודאי אחת מהן היא תרומה, מְדַמְּעוֹת, אך משערים את התאומה האוסרת כַּקְּטַנָּה שֶׁבִּשְׁתֵּיהֶן, והיינו כתרומה השניה, שהיא קטנה יותר, ואם יש מאה כנגדה, אף שאין מאה כנגד התרומה הגדולה, הרי התערובת מותרת מספק. (ונוטל מהתערובת כשיעור שתי התרומות ונותן לכהן, שהרי מלבד האיסור שיש בתרומה, יש בו גם דין שהוא ממון הכהן, ואסור לישראל ליטלו לעצמו ללא תמורה).