מסכת תרומות, פרק ה, משנה ד
משנה ד: סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּטְהוֹרָה אֲסוּרָה לְזָרִים וּטְמֵאָה אֲסוּרָה לְכֹהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה, אַף טְמֵאָה תַּעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין הַקַּלִּין הַמֻּתָּרִין לְזָרִים אֶת הַטְּהוֹרָה, תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה הָאֲסוּרָה לְזָרִים אֶת הַטְּמֵאָה. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם וְתִשָּׂרֵף. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ:
משנה ד: סְאָה תְרוּמָה טְמֵאָה, שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה תְרוּמָה טְהוֹרָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִים את כל התערובת, כיון שהם סוברים שבאופן זה אין התרומה בטלה אפילו במאה ואחד, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. ומבארת המשנה את טעמי מחלוקתם: אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, הוֹאִיל וּתרומה טְהוֹרָה אֲסוּרָה לְזָרִים, וּתרומה טְמֵאָה אֲסוּרָה לְכֹהֲנִים, מַה טְּהוֹרָה עוֹלָה במאה ואחד, אַף טְמֵאָה תַּעֲלֶה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, לֹא – אין הדברים דומים, אִם הֶעֱלוּ הַחֻלִּין, הַקַּלִּין, הַמֻּתָּרִין באכילה לְזָרִים, אֶת התרומה הַטְּהוֹרָה שהתערבה בהם כאשר יש מאה חולין כנגדה, האם תַּעֲלֶה תְרוּמָה הַחֲמוּרָה, הָאֲסוּרָה לְזָרִים, אֶת התרומה הַטְּמֵאָה המעורבת בה. אמנם בית הלל השיבו להם, ומה תרומה טהורה, שישראל האוכלה חייב מיתה, בטלה במאה חולין, תרומה טמאה, שכהן האוכלה עובר רק באיסור לא תעשה, כל שכן שתתבטל במאה חלקים של תרומה טהורה, והודו בית שמאי לבית הלל. לְאַחַר שֶׁהוֹדוּ בית שמאי לבית הלל, נחלקו האם צריכים להעלות סאה אחת מהתערובת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, תֵּרוֹם, וְתִשָּׂרֵף, כדין תרומה טמאה, ואף שכל התערובת טהורה, הרי כיון שהסאה שנפלה היתה טמאה, ומחמתה מוציאים עתה סאה מהתערובת, דינה כתרומה טמאה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אָבְדָה בְמִעוּטָהּ, ואין צורך אפילו להפרישה מהתערובת, כיון שחיוב ההפרשה הוא רק בתערובת תרומה בחולין, שהתרומה היא ממון של הכהנים, ואף שאיסור התרומה בטל אין הממון בטל, אך כאן שכל התערובת היא תרומה וממון הכהנים, אין צורך להפריש כלל, אלא דין כל התערובת כתרומה טהורה.
