מסכת תרומות, פרק ט, משנה ד

משנה ד: גִּדּוּלֵי תְרוּמָה, תְּרוּמָה. וְגִּדּוּלֵי גִדּוּלִין, חֻלִּין. אֲבָל הַטֶּבֶל וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ וְהַמְדֻמָּע וְהַבִּכּוּרִים, גִּדּוּלֵיהֶן, חֻלִּין. גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, חֻלִּין, וּפוֹדֶה אוֹתָם בִּזְמַן זַרְעָם:

משנה ד: עתה מבארת המשנה את עיקר הדין בתרומה שנזרעה וצמחה: גִּדּוּלֵי תְרוּמָה, דינם מדרבנן כתְּרוּמָה, כיון שחששו שמא ישהה הכהן ברשותו תרומה טמאה, האסורה באכילה, עד שתגיע עונת הזריעה, כדי לזורעם ולאכול את גידולי התרומה, ובתוך כך יתכן שישכח שזו תרומה טמאה ויבוא לאוכלה. וְגִּדּוּלֵי גִדּוּלִין של תרומה, והיינו אם נזרעו אותם גידולי תרומה והצמיחו גידולים חדשים, אף מדרבנן דינם כחֻלִּין. אֲבָל הַטֶּבֶל, שרובו חולין ורק מיעוטו תרומה, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן, שרובו חולין ורק מיעוטו תרומת מעשר, וּסְפִיחֵי שְׁבִיעִית האסורים באכילה מדרבנן, כיון שאינם מצויים כל כך, ואין איסורם נוהג אלא בשנת השמיטה, וּתְרוּמַת חוּצָה לָאָרֶץ, שהיא תרומה רק מדרבנן, ואינה מצויה כל כך, וְהַמְדֻמָּע – חולין שהתערבה בהם תרומה בשיעור של פחות מאחד ממאה, שמן התורה התרומה בטלה ברוב ומדרבנן היא אסורה, וְהַבִּכּוּרִים, שכיון שאינם נוהגים אלא בשבעת המינים אינם מצויים, לא גזרו בכל אלו, ואם נזרעו והצמיחו, גִּדּוּלֵיהֶן חֻלִּין. גִּדּוּלֵי הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, הרי הם חֻלִּין, אך אותה כמות שנזרעה נשארה הקדש או מעשר שני הצריכים פדיון, וּפוֹדֶה אוֹתָם כפי הכמות שהיתה בִּזְמַן זַרְעָם, ולא כפי שהצמיחו.