מצוה עז) שהמלמד זכות בדיני נפשות, לא יחזור וילמד חובה

פרשת משפטים

"ולא תענה על רב לנטות" (שמות כג ב)

מצוות לא תעשה, שלא ילך אחד מן הדיינים אחר דעת דיין אחר גדול, או אפילו אחר דעת הרוב, לחיוב או לזיכוי, מבלי שיהיה הדבר מובן אצלו בשכלו, ואם הוא דין התלוי בגזרת הכתוב או מצד גזרה שוה או היקש, צריך שיהא הדיין עצמו יודע אותו, ולא יסמוך ויבטח על אחד מן הדיינים, ולא על הרוב, שנאמר 'ולא תענה על ריב לנטות', כלומר, לא תאמר על ענין הריב, דבר לנטות, כלומר שלא תאמר דבר מצד הנטיה אחר דברי דיין אחר או אחר הרוב, ולא מצד הבנתך, או שתרצה להחריש ממה שיש בלבך לומר על הדין ולהטות אחר דבריהם, לא תעשה כן.

ובזה הלאו בעצמו נכלל שהמלמד זכות בדיני נפשות לא יחזור וילמד חובה, כמו שאמר 'לא תענה על ריב לנטות', כלומר, לא יהיה דבריך להטות אותו לחובה.

וכמו כן נכלל בו שאין פותחים בדיני נפשות לחובה. ולפי זה מתפרש הפסוק כך, לא יהיה פתח דבריך להטות אותו לחובה, כי על כרחינו בתחלת הדין יש לנו לפרש אותו, שאי אפשר לומר שבכל הדין יזהיר שלא תענה בו לחובה, שאם כן לא יהיה שום אדם נידון לעולם.

וכמו כן שמענו מזה הלאו שאין מתחילים בדיני נפשות מן הגדול אלא הדיין שלמטה ממנו יגיד תחלה דעתו, וזהו 'לא תענה על ריב', כאילו נאמר 'על רב', כי תיבה זו נכתבה בכתיב חסר, ללא יו"ד, כלומר לא תענה על דברי הגדול אלא הוא יענה על דבריך, שאתה תדבר תחלה. והענין בזה הוא כדי שלא יסמכו כל הדיינים על דברי הגדול.

וענין זה הוא מכח חכמת התורה, שיש להבין מדבר אחד ממנה כמה דברים, וזהו שאמרו חז"ל שבעים פנים יש לתורה.

משרשי מצוה זו, כמו שאמרנו תחלה, שלא ילך אחד מן הדיינים אחר חבריו אלא יבין הדברים מעצמו את הטעם, שאם לא כן יתכן שיפסק הדין כולו לפעמים על דעת אחד מהם, ולא רצה השם יתברך למסור דין נפש לדעת אחד. ושאר הדברים שנלמדו ממנו, כגון המלמד זכות שלא ילמד חובה, ושאין פותחים לחובה, ושאין מתחילים מן הגדול, כל זה לחמלת השם יתברך על בריותיו כאדם החומל על בניו.

ונוהגת מצוה זו באנשים, הכשרים לדון, ובארץ ישראל בלבד, שאין דנים דיני נפשות אלא שם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר החדש 'קדשנו במצוותיך'

מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה (וְזֶהוּ הָאִסּוּר הָרִאשׁוֹן מִתּוֹךְ אַרְבָּעָה אִסּוּרִים הַנִּלְמָדִים מִפָּסוּק זֶה), א. שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים אַחַר דַּעַת דַּיָּן אַחֵר גָּדוֹל, אוֹ אֲפִילוּ אַחַר דַּעַת הָרֹב, לְחַיֵּב אוֹ לְזַכּוֹת, מִבְּלִי שֶׁיִּהְיֶה הַדָּבָר מוּבָן אֶצְלוֹ בְּשִׂכְלוֹ. וְאִם הוּא דִּין הַתָּלוּי בִּגְזֵרַת הַכָּתוּב אוֹ מִצַּד גְּזֵרָה שָׁוֶה אוֹ הֶקֵּשׁ, עַד שֶׁהוּא עַצְמוֹ יֵדַע אוֹתוֹ, וְלֹא יִסְמֹךְ וְיִבְטַח עַל אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים, וְלֹא עַל הָרֹב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג ב) 'וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת', רוֹצֶה לוֹמַר, לֹא תֹּאמַר עַל הָ'רִיב', עַל הַנִּדּוֹן, דָּבָר שֶׁהוּא מִצַּד הַנְּטִיָּה לְבַד, שֶׁאַתָּה נוֹטֶה אַחַר דִּבְרֵי דַּיָּן אַחֵר גָּדוֹל אוֹ אַחַר הָרֹב, וְלֹא מִצַּד הֲבָנָתְךָ, אוֹ שֶׁתִּרְצֶה לְהַחֲרִישׁ מִלּוֹמַר מַה שֶּׁבְּלִבְּךָ עַל הַדִּין וּלְהַטּוֹת אַחַר דִּבְרֵיהֶם, לֹא תַּעֲשֶׂה כֵּן. וּבָזֶה הַלָּאו בְּעַצְמוֹ נִכְלָלִים עוֹד שְׁלֹשָׁה דִּינִים: ב. שֶׁדַּיָּן הַמְּלַמֵּד זְכוּת עַל הַנִּדּוֹן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, לֹא יַחְזֹר וִילַמֵּד עָלָיו חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'לֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת', כְּלוֹמַר, לֹא יִהְיֶה דְּבָרְךָ לְהַטּוֹת אוֹתוֹ לְחוֹבָה, לְאַחַר שֶׁלִּמַּדְתָּ עָלָיו זְכוּת. ג. וּכְמוֹ כֵן נִכְלָל בְּדִין זֶה, שֶׁבְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֵין פּוֹתְחִים אֶת הַדִּיּוּן לְחוֹבָה, וְכָךְ מִתְפָּרֵשׁ הַפָּסוּק, 'לֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת', כְּלוֹמַר לֹא יִהְיֶה פֶּתַח דְּבָרֶיךָ לְהַטּוֹת אוֹתוֹ לְחוֹבָה, כִּי עַל כָּרְחֵנוּ כַּוָּנַת הַפָּסוּק מִתְפָּרֶשֶׁת רַק לְגַבֵּי תְּחִלַּת הַדִּין, וְלֹא שֶׁהַדִּין כּוּלוֹ לֹא יִהְיֶה לְחוֹבָה, שֶׁאִם כֵּן לֹא יִהְיֶה שׁוּם אָדָם נִדּוֹן לְעוֹלָם לְחוֹבָה. ד. וּכְמוֹ כֵן שָׁמַעְנוּ מֵאִסּוּר זֶה שֶּׁאֵין מַתְחִילִים בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת מֵהַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים, אֶלָּא הַדַּיָּן שֶׁלְּמַטָּה הֵימֶנּוּ יַגִּיד תְּחִלָּה דַּעְתּוֹ, וְזֶה נִלְמַד מִכָּךְ שֶׁדּוֹרְשִׁים אֶת הַפָּסוּק כְּאִילּוּ נֶאֱמַר 'לֹא תַעֲנֶה עַל רַב', כִּי בְּלֹא יו"ד הוּא נִכְתַּב, כְּלוֹמַר לֹא תַעֲנֶה עַל דִּבְרֵי הַגָּדוֹל, אֶלָּא הוּא יַעֲנֶה עַל דְּבָרֶיךָ, שֶׁאַתָּה תְּדַבֵּר תְּחִלָּה, וְהָעִנְיָן הוּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִסְמְכוּ עַל דִּבְרֵי הַגָּדוֹל. כָּל אֵלֶּה הַדְּבָרִים לָמַדְנוּ מִ'לֹּא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת', וְעִנְיָן זֶה הוּא מִכֹּחַ חָכְמַת הַתּוֹרָה, שֶׁמִּתּוֹךְ דָּבָר אֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ יֵשׁ לְהָבִין כַּמָּה דְּבָרִים, וְשִׁבְעִים פָּנִים יֵשׁ לְתוֹרָה. וּלְפִי שֶׁיּוֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי עַם זֶה שֶׁל מְקַבְּלֵי הַתּוֹרָה, כְּשֶׁיִּנְהֲגוּ בַּדֶּרֶךְ שֶׁנִּצְטַוּוּ בָּהּ יִהְיוּ מוּכָנִים אֶל הַחָכְמָה וְאֶל הַתְּבוּנָה, וְיָבִינוּ בָּהּ כָּל הַצָּרִיךְ לָהֶם אֶל הַנְהָגַת הָעוֹלָם, סָתַם לָהֶם אֶת הַדְּבָרִים בִּמְקוֹמוֹת מְסֻיָּמִים, וּמָסַר לָהֶם אֶת הַפֵּרוּשׁ עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ. וְלֹא נְתָנָהּ בְּמִלּוֹת רְחָבוֹת יוֹתֵר, לְפִי שֶׁכָּל מִילוֹת הַתּוֹרָה גְּזוּרוֹת וּמְחֻיָּבוּת בְּחֶשְׁבּוֹנָן וּבְצוּרָתָן לִהְיוֹת כָּכָה, כִּי מִלְּבַד מַשְׁמָעוּת מִצְווֹתֶיהָ הַיְקָרוֹת שֶׁאָנוּ מְבִינִים בָּהּ, נִכְלְלוּ בָּהּ חָכְמוֹת גְּדוֹלוֹת וּמְפֹאָרוֹת, עַד שֶּׁהֶעֱלוּ חֲזַ"ל גֹּדֶל הַחָכְמָה שֶׁהִנִּיחַ הָאֵל בָּרוּךְ הוּא בְּתוֹכָהּ, שֶׁאָמְרוּ שֶׁהִבִּיט הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם.

מִשָּׁרְשֵׁי מִצְוָה זוֹ, שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים אַחַר חֲבֵרָיו, אֶלָּא יָבִין הַדְּבָרִים מֵעַצְמוֹ, וְהַטַּעַם הוּא מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ יָבֹא הַדִּין כּוּלוֹ לִפְעָמִים עַל דַּעַת אֶחָד מֵהֶם, שֶׁכָּל הַדַּיָּנִים יֵלְכוּ אַחַר דַּעְתּוֹ, וְלֹא רָצָה ה' יִתְבָּרַךְ לִמְסֹר דִּין נֶפֶשׁ לְדַעַת דַּיָּן אֶחָד. אֲבָל בְּדִין מָמוֹן, שֶׁנִּתָּן לְהִשָּׁבוֹן, אֵין חוֹשְׁשִׁים לְכָל זֶה, וַאֲפִילוּ לִשְׁלֹשָׁה מוֹסְרִים אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה עַל סְמַךְ זֶה שֶׁרַק אֶחָד מֵהֶם לָמַד דִּינִים אֵלּוּ, הֲרֵי שֶׁנִּתָּן לִסְמֹךְ בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת אֲפִילוּ עַל דַּיָּן אֶחָד. וּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁנִּלְמְדוּ מִמֶּנּוּ, כְּגוֹן מְלַמֵּד זְכוּת שֶׁלֹּא יְלַמֵּד חוֹבָה, וְשֶׁאֵין פּוֹתְחִים לְחוֹבָה, וְשֶׁאֵין מַתְחִילִים מִן הַגָּדוֹל, כָּל זֶה לְחֶמְלַת ה' יִתְבָּרַךְ עַל בְּרִיּוֹתָיו כְּאָדָם הַחוֹמֵל עַל בָּנָיו. וְדֻגְמָא לַדָּבָר, אִם יוֹלִיד אִישׁ מֵאָה בָּנִים, וּבָנָה לָהֶם עִיר וְהוֹשִׁיבָם שָׁם, וְרָאָה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּמוּ בַּיִּשּׁוּב אֶלָּא אִם כֵּן יִגְזֹר עֲלֵיהֶם שֶׁכָּל הַמַּכֶּה אֶת רֵעֵהוּ יֵעָנֵשׁ בְּמָמוֹנוֹ, וְאִם יְמִיתֵהוּ – יוּמַת, וְקָם הָאֶחָד וְעָבַר עַל גְּזֵרָתוֹ, אִם יִמְחַל לוֹ – הֲרֵי הַיִּשּׁוּב בָּטֵל, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר מוֹרָא עַל הַנִּשְׁאָרִים, מַה יֵשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת וְאַל יִרְאֶה בְּמוֹת בְּנוֹ הַשֵּׁנִי, יְחַפֵּשׂ כָּל צַד שֶׁיּוּכַל לְפוֹטְרוֹ מִן הַדִּין, אִם יוּכַל – מוּטָב, וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם צַד – יְצַוֶּה לַהֲמִיתוֹ, כְּדֵי לְקַיֵּם יִשּׁוּב הָאֲחֵרִים, וְכֵן הַדָּבָר הַזֶּה.

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, שֶׁאִם פָּתְחוּ כָּל הַדַּיָּנִים לְחוֹבָה, שֶׁהַנִּדּוֹן פָּטוּר. וְאִם הַמְּחַיְּבִים וְהַמְּזַכִּים שָׁוִים, וּכְגוֹן שֶׁאֶחָד הַדַּיָּנִים אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ, מוֹסִיפִים עֲלֵיהֶם, וּמוֹסִיפִים עַד שִׁבְעִים וְאֶחָד. וּמַה שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַמְּלַמֵּד זְכוּת אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד חוֹבָה, זֶהוּ דַּוְקָא בִּשְׁעַת מַשָּׂא וּמַתָּן, אֲבָל בִּגְמַר דִּין הֲרֵי הוּא חוֹזֵר לְהִמָּנוֹת עִם הַמְחַיְּבִים. וְדַיָּן שֶׁזִּכָּה, וָמֵת, רוֹאִים אוֹתוֹ בִּגְמַר הַדִּין כְּאִילּוּ הוּא בִּמְקוֹמוֹ. וְתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי הַדַּיָּנִים וּבָא לְלַמֵּד חוֹבָה, מְשַׁתְּקִים אוֹתוֹ. וְאִם בָּא הַתַּלְמִיד לְלַמֵּד זְכוּת, מַעֲלִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב עִם הַסַּנְהֶדְרִין, וְאִם יֵשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו – שׁוֹמְעִים לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹרֵד מִשָּׁם לְעוֹלָם. וְאִם אֵין מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו, אֵינוֹ יוֹרֵד מִשָּׁם כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. וַאֲפִילוּ הַנִּדּוֹן בְּעַצְמוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ לִי לְלַמֵּד עַל עַצְמִי זְכוּת, שׁוֹמְעִים לוֹ, וּבִתְנַאי שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁ בִּדְבָרָיו.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים, אֲבָל לֹא בַּנָּשִׁים, שֶׁאֵינָן דָּנוֹת. וְלֹא יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ מַה שֶׁכָּתוּב בִּדְבוֹרָה הַנְּבִיאָה (שופטים ד ד) 'הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל', שֶׁאֶפְשָׁר לָנוּ לְתָרֵץ שֶׁלֹּא הָיָה הַדִּין נֶחְתַּךְ עַל פִּיהָ, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה אִשָּׁה חֲכָמָה וּנְבִיאָה הָיוּ נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים עִמָּהּ אֲפִילוּ בִּדְבָרִים שֶׁל אִיסּוּר וְהֶתֵּר וְדַיָּנִים, וְלָכֵן כָּתוּב עָלֶיהָ 'הִיא שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל'. אוֹ שֶׁנֹּאמַר שֶׁקִּבְּלוּהָ לָדוּן עֲלֵיהֶם רָאשֵׁי יִשְׂרָאֵל וְאַחֲרֵיהֶם כָּל אָדָם, לָדוּן עַל פִּיהָ, שֶׁהֲרֵי רַשָּׁאִים לְקַבֵּל עַל עַצְמָם מֵרְצוֹנָם אֲפִילוּ דַּיָּן הַפָּסוּל, שֶׁהֲרֵי כָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם. וּמִכָּל מָקוֹם כָּל זֶה שֶׁאָמַרְנוּ שֶּׁאֵין הַנָּשִׁים דָּנוֹת הוּא כְּדַעַת חֵלֶק מֵהַמְּפָרְשִׁים וּכְדַעַת הַיְּרוּשַׁלְמִי, וְכֵן נִרְאָה מִפַּשְׁטוּת הַסֻּגְיוֹת. אֲבָל לְדַעַת חֵלֶק מֵהַמְּפָרְשִׁים יֵשׁ לִלְמוֹד מִדְּבוֹרָה הַנְּבִיאָה שֶׁנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת לָדוּן. וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד, שֶּׁאֵין דָּנִים דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא שָׁם. וְהָעוֹבֵר עַל זֶה וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד בְּדִין מַה שֶׁרוֹאֶה בְּדַעְתּוֹ, וְסָמַךְ עַל חֲבֵרָיו, אוֹ שֶּׁפָּתַח לְחוֹבָה, אוֹ שֶׁחָזַר וְלִמֵּד חוֹבָה אַחַר הַזְּכוּת, אוֹ גָּדוֹל שֶּׁפָּתַח תְּחִלָּה, עָבְרוּ עַל לָאו. וְאֵין לוֹקִים עָלָיו, לְפִי שֶּׁאֵין בּוֹ מַעֲשֵׂה.